פרשת וָאֵרָא: יציאת מצרים – סיפור ההתבגרות שלנו

מאת: מיה גרינברג

פָּרָשַׁת וָאֵרָא היא פרשת השבוע השנייה בספר שמות, מפרק ו', פסוק ב' עד פרק ט', פסוק ל״ה.

מאז ילדותי השתעשעתי בפירוש סיפורי התורה, עד שיום אחד פגשתי את חכמת הקבלה ומאוד אהבתי את הגישה שבה לפרשנות התורה.

חכמת הקבלה טוענת שהתורה לא מדברת על אירוע היסטורי שהיה, כמו שכתוב בזוהר: "אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט של עֵשָׂו, לָבָן וכדומה..", אלא על מצבים רוחניים שקורים בתוך אדם אחד, כמו שאומר האר"י: "אדם נקרא עולם קטן". מתוך הגישה הזו הולכים המקובלים ובוחנים את הכוחות שבתוך האדם. "פרעה", למשל, זה האגו או האנוכיות שגדלה בתוכנו. "משה" זו אותה נקודה שמתעלה מעל האגו. מתוך הגישה הזו אני מסתכלת על הפרשה ובוחנת את מאזן הכוחות הנוכחי ולומדת על עצמי.

תקציר הפרשה: משה ואהרון במצוות אלוהים הולכים לדבר עם פרעה ומבקשים לשלוח את בני ישראל. פרעה אינו מסכים, ואלוהים מכה את מצרים בעשר מכות, שבע מתוכן מופיעות בפרשה. אחרי כל מכה פרעה חוזר בו ומסרב לשחרר את בני ישראל.

פרשת "וָאֵרָא", היא בעיני מעין סיפור התבגרות. לפי הגישה שהכל באדם אחד, היא מדברת על מעבר מתפיסת העולם שלנו, עולם שנתפס בחושינו כמלא בפרטים נפרדים שדוחים זה את זה, לעולם שנתפס בנו כמחובר והרמוני. מארץ מצרים – "ארץ" מהמילה רצון, רצונות אנוכיים שמֵצֵרים את צעדינו, אל העולם הבא, ארץ ישראל- רצון "יָשָׂר– אל", שבו הרצון להיות דומים למקור אחד של השפעה ואהבה לזולת, מתעלה על הרצון האנוכי שקיים בתוכנו מלידה.

הפרשה מתחילה במילים: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה: (ספר שמות, פרק ו׳, פסוק ב)

פעמיים מופיע שם ה'. לפי חכמת הקבלה, האלוהים הראשון מתייחס אל טבע הבריאה אשר שולט בכל אחד מאיתנו, שנקרא הרצון לקבל הנאה ותענוג לעצמי – אהבה עצמית. והשם השני, יהוה, מתייחס למידת הרחמים, כשאני, בנקודה מסוימת בחיים רוצה להתגבר על הטבע שלי ולאהוב אחרים כמו את עצמי, אז אני מקבלת ממנה הדרכה וכוחות התגברות. 

הפרשה, למעשה, מתחילה עם בשורה: הגיע הזמן להתבגר, לצאת ממצרים הפנימית. כמו משה שגדל וחונך במצרים, חוזר עם אידיאולוגיה חדשה ומתעמת עם סבו, פרעה מלך מצרים, כך גם אני מוזמנת לזהות בתוכי את הטבע האנוכי שלי ובתוכו נטייה קטנה שרוצה שינוי. 

כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (שמות, פרק ו׳, פסוק ז)

סִבְלֹת מצרים – השלב שאותה אידיאולוגיה של אהבה עצמית שמייצג המלך פרעה, עורף-ה', ששולט בי ולא נותן לי להשתחרר ממנו מתגלית לי. אני עבד של הנטייה לאהבה עצמית ואני לא מצליחה להשתחרר ממנה. 

המודעות הזו לטבע שלי לא קורית ביום אחד. מה שמאפשר להרגיש את זה ולסבול מזה, זה אותו משה שנכנס ללב. אותה נקודה של אור שבאה למשוך אותי החוצה בעזרת הכוח העליון שמראש ברא את סיפור ההתבגרות הזה, כדי לגדל אותי ולהפוך אותי לבן אדם (מלשון אֵדָמֵה-לעליון) דומה לו, למידת האהבה והרחמים שבו. 

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה (שמות, פרק ז׳, פסוק ג) / וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה (שמות, פרק ז׳, פסוק ד)

המשפטים האלה בפרשה מראים מי שולט בפרעה. הכל משחק של מלך אחד, שכדי לגדל אותי הוא גורם כל פעם מחדש לכך שפרעה יתנגד שאברח ממנו. בערמומיות של הנחש הקדמוני ישכנע אותי פרעה ללכת אחריו ולאהוב את עצמי. ״אבל זוהי אינה מטרת חייך" אומר לי משה, ומושך אותי אל הצד השני. במי אבחר?

עם פרעה ארגיש תמיד שכל הישג שלי מורגש בטעם טוב לזמן מה ואז הוא חולף, נבלע ונעלם, ואני רוצה משהו חדש, ריגוש חדש. פרעה ומצרים, האהבה העצמית, בולעים את מה שהשגתי. בטבע שעמו נולדנו האושר זמני וחולף, תמיד ארגיש שחסר לי. וכולנו כך בעצם, במרדף תמידי אחר העונג הבא. ואילו אם אלך אחר משה, אהבת הזולת תעביר דרכי את כל הטוב אל האחרים, האהבה תמלא אותם דרך צינורות ליבי. המקובלים אומרים שאם כולם יהיו כך, העולם יתמלא בטוב. משה שבנו רוצה למשות אותנו החוצה, אל הטוב.

וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת (שמות, פרק ח׳, פסוק כח) 

בכל מכה פרעה מתחזק, הרצון להתנתק מהטבע המוכר נעשה כבד יותר, מקשה על היציאה. זאת על מנת שההפרדה תהיה ברורה, מושלמת. שלא יהיה ספק שאנו רוצים לצאת, שלא נשאיר זכר מאחור, שזו תהיה חירות אמיתית. לצאת ולגמור עם האהבה העצמית שהורסת את כל העולם. גם אם אנו לא יודעים מה יהיה, העיקר להפסיק עם זה.

בני ישראל בסיפור ההתבגרות הזה, הם קבוצה של אידיאליסטים המתחילים להרגיש שהם רוצים אחרת. העבריים, שעוברים מהעולם הזה אל העולם הבא, בעקבות משה, רעיא מהימנא (הרועה הנאמן) יוצאים מהמציאות בה כולנו עבדים של האגו שלנו, למציאות בה הם חופשיים ממנו – ללמוד לחיות בתכונת האהבה, הרצון להשפיע לזולת. 

מה שהכי מרגש אותי תמיד לחשוב, שזה לא סיפור היסטורי, יהיה יותר מדויק לומר שזה יותר כמו העתיד שלנו. אם רק נרצה.  

מיה גרינברג – נשואה +1, חיה בעמק משנת 2011