פרשת בְּשַׁלַּח: יציאת מצרים הפרטית שלי

מאת: מור מוריה-שיפוני

פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח היא פרשת השבוע הרביעית בספר שמות. 

הפרשות הקודמות הביאו לנו את הסיפור המרתק של גלות מצרים, כשבסופן סיפור עשרת המכות. פרשת בשלח באה לספר את היציאה ממצרים והמרדף של פרעה וצבאו, כשרגע השיא של הפרשה הוא קריעת ים סוף ובעקבותיה שירת הים. מכאן נקראת השבת גם שבת שירה.

האמת, שכשבחרתי לכתוב על הפרשה הזו, זה היה בעיקר בגלל שמאוד רציתי לכתוב על המעורבות המרגשת של מספר נשים בסיפורים השונים שמובאים בפרשה ובראשן שתי נשים מנהיגות, חזקות ומוכשרות שאנחנו זוכים לפגוש כאן: מרים הנביאה, אחות משה ואהרון, שכבר בפרקים הקודמים הראתה את תושייתה וגדולתה וכאן זוכה לרגע עוצמתי של הובלת הנשים בשירה, בתופים ובמחולות. 

ודבורה הנביאה, אישה מרשימה לא פחות, אותה אנחנו פוגשים בהפטרה – שגם היא פוצחת בשיר הלל המתאר את הניצחון בקרב חשוב נגד סיסרא, שר הצבא של יבין מלך חצור.

אבל כשקראתי את הפרשה מתוך רצון לכתוב על כל מה שציינתי, תפסו אותי דווקא הרגעים הראשונים והאנושיים מאוד של תחילת מסעם של בני ישראל במדבר.

יציאת מצרים החזירה אותי אל המסע הפרטי שלנו – חזרה לארץ. עברה שנה וחצי מאז שחזרנו לארץ ואמנם לשמחתנו לא נאלצנו לעבור 40 שנה במדבר עד הגיענו לארץ המובטחת, אך אין ספק שהשינוי היה לא קל.

בפרשה שלנו עם ישראל יוצא ממצרים בחוזק יד. אחרי שנים של עבדות הם מגיעים לרגע עליו חלמו – הם יוצאים לחירות. לא עוד עבודת פרך, לא עוד מכות, לא עוד השלכת בנים היאורה. כן כן – לפעמים חלומות מתגשמים. ולא רק זה, הם אפילו מקיימים את ההבטחה שניתנה ליוסף ולא שוכחים לקחת איתם את עצמותיו יחד איתם. אך כל מי שעשה רילוקיישן ובעקבותיו את המסע חזרה לישראל מכיר את הקשיים הכרוכים בתהליך. הנה כבר בפסוק הראשון של הפרשה אנחנו מגלים חשש של אלוהים כי במשבר הראשון שיגיע הם יבקשו לחזור חזרה למצרים, ולכן, במקום ללכת דוך הוא מחליט לקחת את העם בדרך עקלקלה – דרך המדבר. וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹֽא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י | אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה:

כדי ללוות אותם במסע, אלוהים נותן להם וויז בדמות עמודי ענן ואש, אך בזמן שהם מתמהמהים להם במדבר לפרעה נופל האסימון שבני ישראל ברחו והם לא מתכננים לשוב. הוא מחליט לקחת את צבאו ולרדוף אחריהם, וכך יוצא שהמצרים מוצאים אותם עומדים על שפת ים סוף. 

איזו דרמה. נראה שאין לאן לברוח – המצב קשה ומייאש: וַיֹּֽאמְרוּ֘ אֶל־משֶׁה֒ הֲמִבְּלִ֤י אֵֽין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהֽוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם:

למרות שחיכו וחלמו על הרגע הזה, כשהוא סוף סוף מגיע, בני ישראל מגלים כי קשה לצאת מהגלות. 

כפי שאלוהים חזה, הם מאבדים תקווה ורוצים לשוב למצרים (קצת כמו שאני בחודשים הראשונים בארץ התגעגעתי לחיוכים המזוייפים של נותני השירות האמריקאים ובכל פעם שעמדתי מול הבירוקרטיה הישראלית תהיתי אם עשינו את הבחירה הנכונה).

לאורך כל הפרשה אנו רואים כי המסע אליו יצאו בני ישראל הינו רכבת הרים רגשית הנעה בין ייאוש לתקווה: פעם הם בייאוש מוחלט אל מול המצרים וברגע הבא פוצחים בשירה נרגשת על נס קריעת ים סוף. רגע אחד הם בחששות קיומיות על מה יאכלו וכמה פסוקים, אחר כך מקבלים את המן והשלו. השמחה מחזיקה זמן קצר בלבד כי לאחר כמה ימים הם מתלוננים על מחסור במים, ומשה מכה, בהוראת ה', בסלע, ומן הסלע יוצאים מים לשתייה. במלחמה מול עמלק בכל פעם שמשה מרים את ידו השמימה גובר עם ישראל, ובכל פעם שהניח אותה גובר עמלק עד שלבסוף זוכה עם ישראל בניצחון.

תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד, אך בניגוד לאמונה אין בה נגיעה של המציאות והריאליות. הניגודיות הזו בפרשה נותנת לי הרבה תקווה ומה שנשאר איתי מהקריאה הוא שגם ברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו עומדים לטבוע, יש סיכוי שיקרה נס. 

אז, קצת כמו פנדורה, אני רוצה לשלוח מילים של תקווה אל העולם ולקוות שיקרו לנו את כל הניסים שאנחנו מייחלים לעצמנו ושתמיד יהיו לנו נצחונות לשיר עליהם.

שבת שלום.