פרשת יתרו 

מאת: טובה בירנבאום

ליהודי תוניס יש מנהג המציין בכל שנה את פרשת יתרו, פרשת מתן תורה, בסעודה מיוחדת- סעודת יתרו. הילדים מחכים לסעודה זו כל השנה כיון שהיא מוקדשת אך ורק להם: כלי ההגשה קטנים במיוחד, המאכלים מתוקים ומעוצבים בצורות משובבות עין ונפש, והערב כולו מתובל בשירים ומזמורים. במרכזו של הערב יקראו הילדים במקהלה את עשרת הדברות ויקבלו עוד חיבוקים וממתקים.

הזיכרונות החמים והמשפחתיים, שלעולם יתקשרו עם עשרת הדברות בתודעתם של אותם ילדים לכשיתבגרו, שונים בתכלית מהאופן בו קיבלו עם ישראל את עשרת הדברות על פי התיאור בפרשה: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל–הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל–הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה… וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָֹה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל–הָהָר מְאֹד" (שמות יט).

מעמד הר סיני מצטייר במקרא כמעמד מפחיד ומשתק: "וְכָל–הָעָם רֹאִים אֶת–הַקּוֹלֹת וְאֶת–הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת–הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל–משֶׁה דַּבֶּר–אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל–יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן–נָמוּת. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל–הָעָם אַל–תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל–פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ).

אחת הטרגדיות העצובות של מדינת ישראל היא דחיקת התרבות המזרחית אל השוליים והשלטת ההגמוניה התרבותית האשכנזית. אולי המחיר הכבד ביותר של תופעה זו היא נישול אכזרי מקהילות רבות ממפגש אמיתי עם המתינות הספרדית. המפגשים שכן התקיימו הולידו בוז באלה שבוחרים מתוך התרי"ג את מה שנוח ומתאים להם. אין ספק בליבי כי אם בגיל עשרים וקצת, השלב בו נתקפתי ספקות ושאלות, הייתה עומדת מולי, לצד היהדות שדורשת "או הכול או כלום", גם יהדות שמדגישה ערכים של כבוד ונאמנות יותר מערכים של אשמה ובושה, המסע שלי אל זהותי היה מפויס יותר ועשיר יותר. היהדות מבחינתי הייתה אז יהדות שמתגלמת כמעט אך ורק בהלכה, כזו שדורשת מהאדם התמסרות טוטאלית ללא הנחות. יהדות המזרח, לעומת זאת, מעולם לא הייתה כזו.

פרופ' מאיר בוזגלו בספרו הנפלא "שפה לנאמנים" מתייחס למעמד הר סיני שבפרשתנו כמעין "מבחן אמונה" שאנו נוהגים לעשות לעצמינו ולסובבים אותנו: האמונה שמעמד הר סיני התקיים היסטורית מגיעה בעסקת חבילה עם הר כגיגית ותילי תילים של הלכות; אי האמונה במעמד הר סיני משמעותה חיים חופשיים, חילוניים וחלולים ממטען תרבותי ודתי. בוזגלו מציע בספרו מושג כולל יותר של רעיון המסורת, המכיל את כל מי שהיהדות והנאמנות לעולם היהודי חשובות לו. הוא מציע לנו ולחברה הישראלית, להניח לרגע את הדיון הנצחי באמונה, ש'תוקע' אותנו בעיסוק עקר ולא מעניין ביחס בין היהדות לאמת, ובמקום לדבר על אמונה לדבר על נאמנות. הוא רואה בנאמנות למסורת היהודית, במקום התנצחות רציונלית, "תנאי לתחילתו של תהליך התדיינות עם המורשת ועם מסורות רחוקות… הנאמנות והאהבה הן שנותנות לנו כוח להתגבר על קפיאת המסורת על שמריה והפיכתה לשבטיות עיקשת… הביטוי העליון של נאמנות זו הוא אינו חיקוי של הדור הקודם אלא נכונות להציע פירוש ולהיאבק למענו… תולדות היהדות, ובכלל זה השינויים הגדולים שחלים בה, הן תולדות הנאמנות למסורת היהודית, נאמנות שהיא בעת ובעונה אחת תנאי הכרחי לכל מהפכה בעולם היהודי" ('שפה לנאמנים' בהוצאת כתר ומכון מנדל).

מדינת ישראל בהקמתה לא נתנה מקום ליהדות הפלורליסטית- לא בחוקיה ולא בחלוקת הסמכויות השונות. מתוך בורות וגזענות היא דחקה אל השיכונים את היהדות ששמה בראשה קודם כל את הכבוד למסורת ועבודת השם מתוך אהבה ולא מתוך יראה.

גם חלק מפירושי חז"ל מנסים לרכך את תיאור האימה של מעמד הר סיני: "בשעה ששמעו ישראל בסיני "אנכי ה'" פרחה נשמתן… חזר הדיבור לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: "ריבונו של עולם, אתה חי וקיים ותורתך חיה וקיימת ושלחתני אצל מתים?! כולם מתים!". באותה שעה חזר הקב"ה והמתיק להם את הדבור, דכתיב: (תהילים כ"ט)"קול ה' בכח קול ה' בהדר" (שיר השירים רבא). חז"ל הוסיפו את המתיקות של סעודת יתרו לתיאור מעמד הר סיני, כיון שבדיכוטומיה בין עבודת השם מיראה או מאהבה בחירתם ברורה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור" (בבלי, סוטה).

החסידות, באופן מתבקש, עוסקת אף היא בדיכוטומיה הזו. אדמו"ר הזקן, מייסד תנועת חב"ד, רואה אותן בספר התניא כזוג כנפיים: "ובזה יובן היטב הא דדחילו (יראה ואהבה) נקראים גדפין (כנפיים) דרך משל, כדכתיב: "ובשתים יעופף" (תניא, א, מ)- ללא האהבה והיראה לימוד התורה אינו עולה בספירות העליונות; החסידות אף היא מכוונת באופן מובהק לעבודת השם מתוך שמחה, אהבה והתעלות, ולא רק מתוך פחד ורגשי אשם.

יהודה עמיחי מצטרף אף הוא למחנה הזה ומציע לנו, במקום מעמד של קולות וברקים, מעמד שכולו רכות ואהבה:

אבי היה אלוהים ולא ידע"

הוא נתן לי את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם,

לא באש ולא בענן אלא ברכות ובאהבה.

והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות, והוסיף "אנא"

והוסיף "בבקשה".

וזימר זכור ושמור בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין

דיבר לדיבר,

לא תשא שם אלוהיך לשוא, לא תשא, לא לשוא

אנא, אל תענה ברעך עד שקר.

וחבק אותי חזק ולחש באוזני, לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח.

ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור.

כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה.

וקול אבי לבן כמו שיער ראשו.

אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום שמת בזרועותיי,

ואמר: "אני רוצה להוסיף שניים לעשרת הדברות:

הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"

והדיבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה"

כך אמר אבי ופנה ממני והלך ונעלם במרחקיו המוזרים". ("פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן)

עמיחי, מתוך נאמנותו ומחויבותו למסורת היהודית חש חירות ללוש בחומרי הגלם המופלאים של אוצרות התרבות היהודיים ולחדש מהם על פי עולמו שלו; מתוך כבוד ואהבה הוא מציע ביקורת וחתירה לשינוי כאשר הוא מוסיף שתי דברות, שבהן תמצית היהדות המתונה: "לא תשתנה" ו"תשתנה".

שבת שלום!