BottleRock 2023: מה צפוי השנה בפסטיבל המוזיקה הגדול בנאפה?

מאת: איתי שמי

אתחיל בגילוי נאות: אני הולך לכתוב על פסטיבל בו כף רגלי מעולם לא דרכה. היו כמה פעמים בהם התלבטתי, אבל תמיד היה משהו, אם זה פסטיבל אחר באותו הזמן (לרוב קטן יותר עם שמות פחות נוצצים אבל אמנים נהדרים) או שסתם לא הסתדר. לכן שאלתי כמה חברים בעלי נסיון כדי להבין על מה המהומה. 

פסטיבל ה-BottleRock נערך בנאפה במשך שלושה ימים: משישי, ה-26 במאי עד ראשון, ה-28 במאי. מדובר במתחם גדול, חלקו דשא וחלקו אדמה חשופה, עם מספר במות ומופעים הנערכים במקביל. חברים מספרים שהמרחק מבמה לבמה הוא לא רציני ולעבור בין ההופעות זה די פשוט. יש הרבה דוכני שתייה ואוכל (אנחנו בנאפה, לא נראה לי שיהיה מחסור ביין…), אזור VIP ואפילו ספא. בקיצור, חוץ מהספא, ואולי גם המבחר האלכוהולי, זה לא שונה מהרבה פסטיבלים גדולים אחרים. יש שתי במות גדולות עליהן מופיעים הכוכבים הגדולים. לרוב החלוקה היא שבאחת מהן יופיעו זמרי ההיפ הופ והפופ שפונים לקהל הצעיר יותר ובשניה ותיקי הבריגדה והכוכבים של דור ההורים. 

ועכשיו למופעים עצמם…

אני מניח שאין צורך להציג את רד הוט צ'ילי פפר, ליזו, שריל קרואו, פוסט מלון, הסמשניג פמפקינז, או דוראן דוראן, לכן אנסה להמליץ כאן על אמנים פחות מוכרים, כאלה שמופיעים בשעות המוקדמות או על הבימות הפחות מרכזיות. הרבה פעמים ההופעה שמותירה הכי הרבה רושם היא דווקא זו שבאתם אליה בלי להכיר כלום ועם אפס ציפיות, והיא שמטה לכם את הלסט. אני מודה שאני לא מכיר את כל האמנים בליין-אפ, וייתכן שתעופו על מוזיקאים שמעולם לא שמעתי אותם, אבל אם אגרום כאן למישהו/י להחשף לאמן חדש שיעשה להם טוב על הנשמה, דייני…

יום שישי (26 במאי)

WAR

אחת החבורות היותר ותיקות בפסטיבל. הם בכלל התחילו כלהקת ליווי של אריק ברדון אחרי שה-Animals התפרקו. הם כבר הרבה שנים בשטח, ואחרי שנפרדו מאריק ברדון המשיכו לדרך עצמאית. בשנות השבעים כיכבו עם להיטי ענק דומת Low rider או Spill the wine. הרבה מהשירים נשמעים כאילו יצאו מסרט של טרנטינו… אז אם בא לכם סול, Fאנק, ורוק, וגם להכיר כמה להיטים ולהגיד: וואלה, לא ידעתי שזה שלהם… אל תחמיצו.

Starcrawler

חבורה צעירה שעושה פאנק-רוק ויודעת להתפוצץ על הבמה. ראיתי אותם לא מזמן בפסטיבל קטן ביקב בנאפה, לא הכרתי ולא ידעתי למה לצפות והם העלו חיוך משולב בתימהון: ווט דה פאק? אני לא בטוח שהצד המוזיקלי כזה חזק, אבל האנרגיות על הבמה זה משהו פסיכי. הסולנית Arrow De Wilde כשמה כן היא, משתוללת בפראות עם כל הפוזות. מיק ג'אגר נשי על סטרואידים.

Pete Yorn 

סינגר סונגרייטר מניו ג'רזי שפעיל כבר יותר מ-20 שנה. פיט נמצא על הסקאלה שנעה בין "אלטרנטיב רוק" לפולק-רוק משהו בסביבה האקולוגית של אמנים דוגמת רייאן אדאמס, ג'ף טווידי או ה-Jayhawks. 

MIKE CAMPBELL & THE DIRTY KNOBS

מייק קאמפבל היה הגיטריסט של טום פטי ושוברי הלבבות. יצא לי לראות אותו לא מזמן כשחימם את The Who, ופעם אחרת כשגוייס לשורות פליטווד-מק כדי להחליף את לינדסי בקינגהם. קאמפבל הוא גיטריסט נהדר אבל השירה שלו לא מי יודע כמה. יש לי הרגשה שהוא יפנק את הקהל עם קצת טום פטי, אז כמה רע זה כבר יכול להיות.

Lucius 

לחובבי הדאנס והדיסקו, האייטיז, אבבא או Fאנק, Lucius כאן כדי להמיס אתכם עם פופ מתקתק או להזיז לכם את הישבנים. בבסיס הלהקה שתי בנות, ג'ס והולי, במקור מברוקלין, שפעילות בשטח כבר 15 שנה.

The Stone Foxes

חבורה מקומית, שהגיעה לסן פרנסיסקו מהסנטרל וואלי ואפשר לפגוש אותם בלא מעט פסטיבלים באזור. מתאימים לאוהבי רוק גיטרות מתובל בבלוז.

Thievery Corporation

אני לא בטוח שאני צריך לכתוב עליהם כאן. יש מצב שהם ברשימת הלהקות שרובם כבר מכירים, אבל בכל זאת… מדובר בצמד מוושיגטון די סי שנמצא בשטח כבר מאז 1995 ועושה מוזיקה שמשלבת אלקטרוני עם דאב, רגאיי, היפ הופ ועוד מלא סגנונות. זאת בעצם מסיבה אחת גדולה עם כמות מכובדת של מוסיקאים ומוסיקאיות אורחים שעושים מיש מש מוסיקלי מגוון, רקיד, וכיפי. 

יום שבת (27 במאי)

Nile Rogers & Chic

מפיק העל עטור הפרסים נייל רוג'רס אמנם נשאר לפעמים בצללים, אבל הוא סיפק להיטי ענק ועבד עם אמנים דוגמת דיוויד בואי (Let's Dance), דיאנה רוס, אינקסס, דוראן דוראן (The Reflex), מדונה (Like a virgin), בי-52, מיק ג'אגר, גרייס ג'ונס, כריסטינה אגילרה, בריאן פרי, ליידי גאגא, וזו רק רשימה חלקית. לפסטיבל הוא מגיע עם ההרכב הראשון שלו, Chic. זו להקה מימי הדיסקו העליזים ששילבה עם מוסיקת הריקודים גם ג'אז גרובי , סול ו Fאנק, והביאה לעולם להיטי ענק דוגמת Le Freak או Good Times. זה המקום להוציא את הנוצצים, לשאת בגאון את ה גו-פרו ולנענע את הישבנים.

Japanese Breakfast

ארוחת הבוקר היפנית היא בעצם הבייבי של המוזיקאית האמריקאית ממוצא קוריאני Michelle Zauner, שהיא אחד השמות החמים בשנים בשנתיים-שלוש האחרונות. אני מודה שזמרי פופ עכשוויים (אוקי אינדי-פופ) הם לא גבוה בסולם ההאזנות שלי, אבל היא נשמעת אחלה.  

Meute

נראה לי שגם בגרמניה נגני הטובה וקרן היער בתזמורת בית הספר לא בדיוק היו הילדים הכי קולים בכיתה. ראיתי את Meute במועדון ה-Catalist בסנטה קרוז לא כל כך מזמן, וזה היה וואו. על הבמה עמדו אחד עשרה נגני תזמורת של כלי נשיפה, הקשה ואפילו קסילופון, לבושים במדי תזמורת חננים, אבל הקהל רקד, השתולל ועף עליהם בטירוף. הרגיש כמו נקמת היורמים… החבורה הגרמנית הייחודית מצליחה להפיק מכלי התזמורת הלא-קולים בעליל, מוזיקה שנשמעת כמו הצליל הכי עכשווי ממועדוני האנדרגראונד של ברלין. אל תפספסו.

יום ראשון  (28 במאי)

The National

להקה אהובה שעדיין לא הצלחתי לראות בלייב. תמיד היה משהו שהתפקשש. פעם אפילו נסענו כל הדרך לאוקלנד להופעה שלהם בגריק תיאטר, רק כדי לראות שלט על הגדר שההופעה בוטלה בגלל איכות אוויר ירודה (יש לי הרגשה שהשריפות באותו קיץ הוצתו במכוון ע"י מעריץ שלא הצליח להשיג כרטיס). מדובר בחמישיה המורכבת משני זוגות אחים פלוס זמר נטול אח (עזבו שמות, אף אחד במילא לא יזכור). המוזיקה נופלת תחת ההגדרה הכללית של "אינדי" או "אלטרנטיב" (שתכלס זה לא אומר כלום…). לזמר יש קול עמוק ונמוך והשירים הם על הצד המלנכולי (יש שיאמרו דכאוני). אגב, לפני כמה שנים חלק מחברי הלהקה עשו פרוייקט מחווה מרשים לגרייטפול דד בשם Day of the Dead עם ביצועים לשירי הלהקה ע"י מוזיקאים מהשורה הראשונה. אם אתם לא מכירים, שווה לתת להם צ'אנס. 

Monophonics

להקה מקומית שעושה סול ו R&B פסיכדלי חביב למדי. 

Los Lobos

להקה ותיקה למדי מלוס אנג'לס (הוקמו בתחילת שנות השיבעים) שעושה מגוון גדול של סגנונות: R&B, רוקנרול, סול, אמריקנה, והסלט הזה כמעט תמיד מתובל ברוטב לטיני.  

Taj Mahal

עוד אחד מותיקי הבריגדה. הבלוזיסט השחור בן ה 80 ניגן לצד ג'ון לנון, אריק קלפטון, הרולינג סטונז והמי בקרקס הרוקנרול שעשו הסטונז אי שם ב 68. יש לו קריירה ארוכה ומכובדת. אם בלוז עושה לכם את זה, אל תפספסו.

Christone “Kingfish” Ingram

אנחנו ממשיכים עם הבלוז, אבל הפעם עם נציג הדור הצעיר. קינגפיש הוא גיטריסט פנומנלי שישאיר אותכם פעורי פה. אין דברים כאלה. המראה שלו הוא הכי רחוק שאפשר מכוכב רוק, אבל ברגע שהוא נוגע בגיטרה, הקסם מתחיל. והבחור בקושי בן 24… ראיתי אותו לפני כמה חודשים בפסטיבל בעיירה Muscle Shoals באלבמה. באיזשהו שלב בהופעה הברנש ירד מהבמה עם הגיטרה ועשה דקות ארוכות כשהוא מנגן בתוך הקהל. מומלץ ביותר.

לסיכום, פסטיבלים כאלו הן הזדמנות נהדרת להכיר דברים חדשים. שווה להגיע פתוחים, ולתת צ'אנס גם לבמות הצדדיות. כמו בפרסומת של אוויס: "We try harder", יש לי הרגשה שאמנים שעדיין לא נחים על זרי הדפנה של ההצלחה משתדלים יותר… יאללה, תהנו מלא, שבת שלום.