פרשת תְּצַוֶּה: בונים משכן שלום
לאחר שבני ישראל לקחו חלק והשקיעו מעצמם במפעל המשותף – המשכן, כעת, בפרשת תצוה, אלוהים מעניק למשה מדריך למשתמש עם ציוויים כיצד מתנהלים בו. גילי דובר, שחגגה השבוע בר מצווה לבנה, יואב, קראה את הפרשה וחשבה על המשכן שהיא מייצרת עבורו, וכיצד במציאות המורכבת היום בה לכל אחד יש את המשכן שלו ואת הפרשנויות שלו לציוויים השונים, עדיין יהיה אפשר לחיות בשלום בבית אחד עם חמלה ורגישות לאחר
פרשת תְּצַוֶּה היא פרשת השבוע השמינית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ז, פסוק כ' ומסתיימת בפרק ל', פסוק י'.
מאת: גילי דובר
ברוכים וברוכות הבאות למשכן שלנו! בואו, תחלצו נעליים בכניסה והיכנסו!
הגעתם/ן למשכן הנודד, שכל מטרתו להפוך את בני ובנות ישראל שזה עתה יצאו ממצרים ומתנהלים כאינדיבידואל, לעם מאוחד. מקום גשמי שיוביל ל"מקום" רוחני, ויעניק תחושת שייכות גדולה.
ממה מורכב המשכן? האם אפשר לקיימו גם היום? כמה? למה? ואיך? תיכף נברר…
בפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", בני ישראל נתנו מעצמם "תרומה" לבניית המשכן, הם כולם לקחו חלק והשקיעו מעצמם במפעל המשותף, מה שיצר חיבור חזק ומחויבות.
אז יש משכן, מה עושים בו?
בפרשה שלנו, תְּצַוֶּה, אלוהים מעניק למשה מדריך למשתמש עם ציווים כיצד מתנהלים במשכן. לכאורה, הציוויים חיצוניים, אך לכל אחד מהם פרשנות ומשמעות פנימית עמוקה.
יש לנו שלושה ציוויים:
הציווי הראשון מופיע בפסוק הראשון בפרשה (שמות, פרק כ״ז, פסוק כ׳): וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית – לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
הפסוק הוא מאד מיוחד. הוא מתחיל כשהאות הראשונה היא ו' החיבור. וכשמה כן היא. מטרתה – חיבורים. לחבר את אלוהים למשה, את משה לָעָם ואת הָעָם אחד לשני. זאת ההתחלה, מכאן הכל מתחיל, ומכאן הכל ממשיך. ו׳ החיבור הזו חסרה לי מאד בימים הטרופים והמפולגים שאנו נמצאים בהם.
ומה הציווי אומר? על אהרון הכהן, אחיו של משה, להדליק כל ערב, בשמן משובח, נר תמיד.
לתפיסתי, נר התמיד הוא הניצוץ שבתוכנו, האור של הנשמה שלנו, האנרגיה שבאה לידי ביטוי בכל תחום, התשוקה שדוחפת אותנו לעשייה ופעולה. בלי אור כזה ונר תמיד כזה אנו כבים. בימים של מאבק בהם קשה לראות את האור, אנחנו צריכים לחפש ולמצוא את נר התמיד שיאיר ויזכיר לנו את החיבורים ביננו.
היישר לציווי השני, המתמקד בשני הדברים שאני הכי אוהבת (ויסלחו לי שלא מדובר בשני ילדיי), ואלו הם הרי בגדים ותכשיטים! כמה התמוגגתי לקרוא על החשיבות שלהם וכמה כיוונתי לדעת גדולים.
הציווי השני עוסק בבגדי הכהונה. בפרק כ״ח בפסוק ב׳ נכתב: וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת: חוְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַֽעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִֽהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר:
אלוהים מצווה שהאומנים יתפרו לאהרון ובניו מדים מפוארים ומשובחים ברמה הכי גבוהה שיש. קולקציה שלמה על כהן אחד, שכבות על שכבות של בדים, כותונת (מעין חלוק) ואפוד (סינר), ומעיל שבשוליו יקבעו פעמונים ורימונים שישמיעו קול תוך כדי הליכה ותנועה וגם אבנט (חגורה) וציץ (רצועות למצח) עם אותיות בזהב לה'. וזה עוד לא הכל – מעל כל אלה, מונח החושן, שהוא בד ארוג חוטי זהב ובו קבועות 12 אבנים יקרות. בכל אבן חקוק שם של שבט משבטי ישראל, כל אבן נפרדת, וכולן יחד הן חלק בלתי נפרד מהעם. כל כהן הולך על רגליו שלו, אך עם ישראל כולו על ליבו.
אמנם הבגדים אינם עושים את האדם, אך הם עושים מצב רוח ממש טוב לאדם! הם מעניקים מסגרת לגוף וביטוי לנשמה. הבדים יכסו את הכהנים, טוטאל לוק, מכף רגל ועד ראש, כאילו להדגיש שכל חלק בגופם אינו פרטי להם, כי הם בתפקיד שליחות ציבורי. הכהנים צריכים להרגיש שהם מתהלכים בקדושה, עם משקל הבדים והאבנים, כך שגם הלך מחשבתם יהיה כבד, עמוק ומחושב כיאה למעמדם. וכך גם עבור באי המשכן, שיוכלו להרגיש את גדולת ערך המקום ושליחיו.
הציווי הבא והאחרון עוסק בקיום טקסי קידוש לכהנים ולמזבח. על משה לקדש את הכהנים בטקס הכתרה שיימשך שבעה ימים (מי אמר מספר טיפולוגי), ויכלול העלאת קורבנות ומנחות שונות על גבי מזבח קטורת מצופה בזהב:
"וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (פרק כ"ט, מד-מה).
המשכן קדוש, כי בתוכו כהנים והם שליחיו של אלוהים. עצם טקס ההכתרה מעניק משנה תוקף לאמונה ולעשייה שבעקבותיה.
בזה תמו הציוויים.
היכולת של אלוהים ליצור, מתוך שממת המדבר, נווה של אמונה, היא נס גלוי. נדדנו במדבר, נכנסנו לארץ הקודש והיהודי הנודד ימשיך כנראה לעד לנדוד. ללא קשר למקום הגיאוגרפי בו אנו נמצאים, אנו נודדים, פעמים רבות, עם ליבנו, במחשבות, ברצונות ובמעשים. כל אחד/אחת מאיתנו נושא איתו משכן משלו ויוצר את הציוויים שלו. מכתירים כהנים, כוהנות, מקדשים טסלות, מעיין נעורים או פחמימות ריקות כמוני.
לתפיסתי, הציוויים לתוכן המשכן כמו: נר התמיד, תלבושות הכהנים וההסמכה שלהם, כבר אינם מתאימים לעם שהפכנו, ועדיין חלק מהם השתרשו. גם היום, יש משטרים המתנהלים כמו עסק משפחתי, אך במקומות אחרים זה עשוי פחות להתקבל בהבנה.
השבוע, הבן שלי, יואב, חגג בר מצווה. ניסיתי לחשוב מהו המשכן ומהו הבית שאני מייצרת עבורו.
מהו נר התמיד שלי שאני מעבירה לדור הבא? אני מוצאת, שאני פועלת כך, שהשמן שנדליק בביתנו יהיה זך ומורכב מאהבה, חמלה ורגישות לאחר.
במשכן היה נר תמיד אחד שדלק עבור כולם. בימינו, אנשים שונים אוחזים בנרות שונים, ואני מצרה על היעדרו של נר אחד, שנושא עמו ערכים משותפים ודרכים משותפות.
לימים טובים יותר ורגועים יותר, אמן!
