"היה לי ברור שאני נלחמת בו עד שארית כוחותיי": שיחה עם מיכל רוקמל על התקיפה בביתה
למיכל רוקמל קרה הסיוט אולי הכי גדול שכל אישה חרדה מפניו – באישון לילה נכנס לביתה גבר זר וניסה לאנוס אותה בעודה שוכבת במיטתה. היום, קרוב לשנתיים לאחר האירוע, כשהיא חובקת אהבה חדשה ומרגישה חזקה מתמיד, היא חוזרת אחורה ומספרת על הכל, גם על התקיפה, גם על הגירושים, וגם על הסרטן שעברה ומראה כיצד עם קצת אופטימיות וגישה חיובית לחיים אפשר לצאת מחוזקים מכל משבר
מאת: שלומית סאם-אקרמן
"אישה הותקפה במיטתה בסאניוויל; החשוד נעצר". זאת הכותרת הלאקונית שכיכבה באתרי החדשות של העיר סאניוויל בבוקרו של יום שבת בחודש יוני 2021. הימים ימי קורונה, חופשת הקיץ בעיצומה ומיכל רוקמל, אותה אישה שהותקפה במיטתה, מתמודדת עם הסיוט אולי הכי גדול שכל אישה חרדה מפניו.
יום שישי בערב, עוד גל חום שוטף את סאניוויל השלווה ומיכל ובתה בת ה-13, נגה, מבלות ערב שגרתי בבית. נגה שהיתה אמורה לישון אצל אביה באותו ערב, משנה ברגע האחרון את התוכניות ומחליטה להעביר את הלילה בביתה של אמה. הן אוכלות ארוחת ערב, מדברות ולקראת חצות עולות לקומה השנייה של הבית והולכות לישון. מתוך שינה עמוקה מבחינה לפתע מיכל, בסביבות השעה 3:45 לפנות בוקר, שהאור בחדר נדלק. "אני פותחת את העיניים ובטוחה שאני בתוך חלום", היא נזכרת, "אני רואה מולי גבר עומד עם מסיכה על הפנים, כובע הפוך על הראש, אוחז בסכין גדולה ומסתכל עליי. בשנייה הראשונה אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות, אני בטח חולמת, אבל כשהבחנתי שגם האור דולק וגם שהדלת סגורה, ואני אף פעם לא סוגרת את הדלת, הבנתי שלא מדובר בחלום. האינסטינקט הראשוני שלי היה לקפוץ מהמיטה כדי לברוח ממנו, אבל לצערי לא הספקתי. הוא נשכב מעליי, ריתק אותי למיטה, הניח את הסכין על הצוואר שלי והתחיל לפתוח את המכנסיים שלו. זה היה הרגע בו אמרתי לעצמי שאני חייבת להילחם בו בכל הכוח כי אם הוא יצליח, אז השלב הבא יהיה לעבור לחדר השני של הבת שלי. החזקתי את להב הסכין ביד שמאל כדי למנוע ממנו לחתוך לי את הצוואר והתחלתי להילחם בו ביד השנייה, בעטתי בו עם הרגליים, נלחמתי וצרחתי כמו משוגעת, אבל הוא בתגובה פוצץ אותי במכות, נתן לי אגרופים בפנים וסתם לי את הפה עם היד. הוא כל הזמן אמר I’m gonna kill you, אבל אני המשכתי לצרוח. נתתי לו נשיכה חזקה בזרת וכדי שאני אשחרר, הוא נשך אותי בחזרה ביד. עד היום יש לי את סימן הנשיכה שלו. המשכנו במאבק עוד כמה דקות, כולי כבר חבולה ומכוסה בדם, אבל ברור לי שאני נלחמת עד שארית כוחותיי. לפתע נפתחה הדלת. הבת שלי עומדת בפתח, אני צורחת לה שתברח אבל היא מחליטה להילחם בו בעצמה. היא צורחת עליו Get Out ודוחפת אותו מאחור, הוא מאבד את שיווי המשקל ומתרומם, קמתי מיד אחריו ואז התחלנו לצרוח צרחות כבר ממש רציניות שכנראה הבהילו אותו. בשלב הזה הוא הסתובב וברח למטה במדרגות. אני רדפתי אחריו כדי לוודא שהוא אכן יוצא מהבית וכשהוא יצא, נעלתי את כל הדלתות והתקשרתי מיד למשטרה בהיסטריה. תוך דקה בערך כל הרחוב היה מוקף בניידות".
את הסיפור הזה מספרת מיכל היום, קרוב לשנתיים אחרי האירוע, במהלכן הספיקה לעבד את הטראומה, לאחות את השברים, להתרומם ולהמשיך קדימה. הראיון איתה סמוך ליום האישה הבינלאומי הוא לא מקרי – מיכל היא אישה חזקה, עצמאית, בטוחה בעצמה, שכל המשברים שעברה בחייה – מגירושים, דרך התמודדות עם סרטן שד ועד לתקיפה האכזרית – רק הוציאו אותה, לדבריה, מחוזקת.
מיכל (53) מתגוררת בסאניוויל מזה 27 שנה. היא הגיעה לכאן בעקבות לימודי הרפואה של מי שהיה דאז בעלה ומאז נולדו להם שלושה ילדים, גילי (22), ניב (17) ונגה (15). במהלך השנים עבדה כמנהלת משרד, אחר כך כמורה בגן של ה-JCC בפאלו אלטו, בערבים שימשה כבייביסיטרית ועשתה לדבריה כל מה שאפשר כדי לשרוד כזוג צעיר עם בן זוג שהוא סטודנט. בהמשך, כשבעלה לשעבר היה לקראת סיום הלימודים הלכה ללמוד Medical insurance and Billing מתוך מטרה שיפתחו קליניקה פרטית והיא תהיה אחראית על הנהלת החשבונות. בסופו של דבר הוא הלך לעבוד כשכיר והיא עברה לעבוד בתחום של הנהלת חשבונות בו היא עוסקת עד היום.
לאחר 17 שנות נישואים נקלעו היחסים למשבר והם החלו בהליך גירושים. "במסגרת הסכם הגירושים חילקנו את הרכוש והחלטנו למכור את הבית. בשלב הזה אני כבר גרתי בבית לבד עם הילדים והם היו מבקרים את אבא שלהם בבית שלו. לקראת המכירה, עשינו כמה שיפוצים קוסמטיים בנכס, אז כל מיני בעלי מקצוע התחילו להסתובב לנו בבית.
באחד מימי השיפוץ, הבת שלי, שהיתה בזמנו בת 13, התקשרה אליי ואמרה שיש בחור שעובד בבית שכל הזמן מחייך אליה. אמרתי לה שתעלה לחדר שלה ושאני מיד אגיע מהעבודה לבדוק את העניין. כשהגעתי הביתה ראיתי אותו עובד בחוץ, צובע את הבית, הוא חייך גם אליי, אבל זה היה נראה חיוך תמים, לא העליתי על דעתי שהחיוכים האלה, בייחוד לבת שלי, היו בקטע מיני, בכל זאת מדובר בילדה בת 13. זה היה הרגע בו ראיתי את הפנים שלו, גם אז הוא עטה מסיכה וחבש כובע הפוך ובעת התקיפה הוא היה נראה אותו הדבר ולכן היה נראה לי מוכר. כחודש וחצי מתום השיפוץ, התחלנו בתהליך מכירה והבית עבר למוד של Open House, שזה אומר שהבית היה צריך להיות מסודר ומתוקתק ואחת לכמה זמן אנחנו צריכים לפנות אותו כדי שקונים פוטנציאליים יוכלו לבקר בו. באותו הערב של התקיפה, הילדים היו אמורים לישון אצל האבא שלהם ואני הייתי אמורה לישון בבית לבד. לקראת הערב, הבן שלי אמר שהוא רוצה לישון אצל חבר אז אמרתי לבת שלי שכבר תבוא לישון איתי כי אין טעם שהיא תישן לבד אצל אבא שלה ואני אשן לבד בבית, החלטה שבדיעבד אולי הצילה לי את החיים.
ידוע איך הצליח התוקף להיכנס לבית?
"עד היום לא ברור מאיפה בדיוק נכנס התוקף לבית. בזמן האופן האוס הדלת של החצר האחורית היתה כל הזמן פתוחה כי אנשים רצו לראות את האיזור, יכול להיות שהדלת שמחברת את הגראז' לתוך הבית הושארה פתוחה. מה שבטוח זה שכל המהלך שלו היה מתוכנן היטב –אפילו הכלב שלי, רסטי, שנוהג לנבוח על כל זר שמתקרב לבית היה באותו הערב שקט לגמרי, בזמן התקיפה הוא שכב על הרצפה ולא זז, כשקראתי לו הוא לא ענה ואחר כך הוא גם הקיא כמה פעמים מה שדי העלה את החשד שהוא סימם אותו".
ומה עם השכנים? אף אחד לא שמע את הצעקות?
הייתי בטוחה שהשכנים יקראו למשטרה אבל לצערי זה לא קרה. אחרי המקרה השכן בא להתנצל, הוא אמר שהוא חשב שזו עוד מריבה בין בני זוג אז הוא לא רצה להתערב. הקטע של הפרטיות כאן הוא יותר מידי חזק, אני מאמינה שאם הייתי בישראל כבר היו שוברים פה את הדלת כדי להיכנס.
איך הצליחו ללכוד אותו?
באותו הלילה פינו אותי למרכז טראומה בסטנפורד ובצוהריים כבר הגיעו שני בלשים עם תמונות של חשודים ובאחת התמונות זיהיתי אותו מיד. למחרת תפסו אותו מסתתר דירה של חבר במאונטיין ויו עם כל הבגדים עם הדם שהוא לבש בעת האירוע, זיהו גם את הפציעה שלו ביד מהנשיכה שלי ומיד הכניסו אותו למעצר. רצו לעשות איתו עסקת טיעון ולהכניס אותו לכלא ל-12 שנה אבל אני והעו"ד שלי לא הסכמנו לזה, התובע המחוזי דרש שחומרת העונש תהיה גדולה יותר, בין היתר, גם בגלל 2 תלונות נוספות של תקיפה שהוגשו נגדו אחרי שנתפס ולכן אנחנו מקווים שייכנס ל-25 שנה בכלא. השופטת החליטה שיש מספיק עדויות ובימים אלו הוא ממתין למשפט שלו".
את אירוע התקיפה סיימה מיכל עם חבלות בכל הגוף ופגיעה חמורה באצבעות יד שמאל שלה כתוצאה מאחיזת להב הסכין בידה. היא הספיקה לעשות שני ניתוחים ביד וטיפולים פיזותרפיים כדי להחזיר לאצבעות את יכולת התנועה, אבל עד היום הן לא בתפקוד מלא. בעוד כחודשיים היא צפויה לעשות ניתוח נוסף בתקווה שתוכל להניע את האצבעות בקלות יותר ותצליח להיפטר מתחושת הנימול שיש לה ביד עד היום.
מלבד הצלקות הפיזיות, מה השאיר בך האירוע הזה?
"כמובן שאחרי האירוע לא חזרתי לגור בבית. במשך שבועיים גרתי אצל חברות ואז שכרתי בית משלי בו אני מתגוררת עד היום. מאוד מהר אמרתי לעצמי שאני חייבת לשים את הסיפור הזה מאחוריי. אני אמא לשלושה ילדים ואני לא יכולה לתת לעצמי להישבר, אני צריכה לתת להם דוגמה, אבל אני עדיין בסוג של פוסט טראומה – אני לא ישנה לבד בבית, עדיין יש את הלילות שאני מתעוררת עם תחושה שמישהו מסתכל עליי, אני אף פעם לא אכניס הביתה איש מקצוע אם אין כאן איתי גבר כדי שלא ידעו שגרה כאן אישה לבד, אני לא מחזיקה סכינים בבית למעט שניים שאני מחביאה עמוק בארון, הבית שלי מרושת במצלמות ואזעקה, אני כמובן בודקת כמה פעמים אם כל הדלתות נעולות לפני שאני הולכת לישון, ואפילו כשאני יוצאת עם הכלב אני תמיד דרוכה ומסתכלת אם אין מישהו מאחוריי. ולצערי, הנכות ביד מזכירה לי בכל רגע נתון את התקיפה.
גם נגה לא חזרה לעצמה לגמרי. היא בת 15 ולא נשארת לבד בבית, האירוע מאוד פגע בעצמאות שלה, ולצערי גרם לה לאבד את התמימות בגיל צעיר מידי. הפחד הכי גדול שלה מאז ומתמיד היה להישאר בבית לבד ושמישהו פתאום ייכנס. הסיוט שלה באותו לילה התגשם, אבל למרות כל הפחד היא תיפקדה באופן מעורר השראה ולמעשה הצילה לי את החיים. אי אפשר לדעת איך זה היה יכול להיגמר אם היא לא הייתה פותחת את הדלת ודוחפת אותו מעליי.
לאחר התקיפה גם נגה וגם אני הלכנו לטיפול, נגה הלכה לפסיכולוגית ואני עשיתי NLP. במהלך הטיפול למדתי לאמן את המוח על ידי שחזור המקרה מהרגע שהוא התחיל עד שהגיעה המשטרה ולהיפך וכך הרצף של הדברים מתבלבל ולא שוקע במוח כאיזשהו זכרון רע וחזק. הרבה פעמים כשאני חושבת על המקרה מרגיש לי שזה קרה למישהו אחר ולא לי, אולי הצלחתי לנתק את עצמי מזה ואולי רק הדחקתי את זה ומתישהו זה יצוף מחדש, אי אפשר לדעת. אין לי פלאשבקים, אבל עדיין בלילה יש לי הרבה פעמים את התחושה שמישהו עומד ומסתכל עליי. למדתי שאם זה קורה, אני קמה, הולכת לשתות כוס מים, נושמת, לוקחת כדור הרגעה במקרה הצורך וממשיכה הלאה.
אני משתדלת להתמקד כל הזמן בחיובי, בזה שהתוקף לא הצליח לאנוס אותי, בזה שהוא לא פגע בבת שלי, בזה שהצלחתי להכניס לכלא אדם מסוכן שעכשיו לא יפגע באף אחת אחרת, בזה שאני יכולה להגן על עצמי ושלא ויתרתי. אלה התוצאות החיוביות מכל האירוע הזה ועליהן אני בוחרת לחשוב, לא יעזור אם אשב כל היום ואשחזר מה היה קורה אילו, אני מתמקדת בהצלחה שלי ובכישלון שלו".
ההתמקדות של מיכל בחיובי הוא מוטו שלדבריה מלווה אותה מאז ומתמיד. בכל משבר שהיא עברה בחייה, היא השתדלה לא לשקוע ברחמים עצמיים ולתת לו לנהל אותה. ב-7 שנים האחרונות היא הספיקה לעבור תהליך גירושים, לחלות בסרטן השד ולעבור את התקיפה בתוך ביתה, ועכשיו, עם בן זוג אוהב, בריאות איתנה ומשפחה תומכת היא מצהירה ש-7 השנים הרעות מאחוריה. אחרי שלמדה דבר או שניים על החיים יש לה גם מה להגיד לנשים שעוברות גירושים.
"גירושים ברילוקיישן זה לא דבר קל. כל אישה לפני שהיא עושה רילוקיישן צריכה לקחת בחשבון שאם חלילה משהו לא מסתדר בנישואים, היא תהיה נתונה לחסדיו של הבעל ולא תוכל לחזור לארץ עם הילדים ללא אישורו. הרבה נשים שמגיעות לכאן מוותרות על הקריירה שלהן, הופכות לעקרות בית וזה מביא לתסכול, גם שלהן וגם של בני הזוג. אם יש טיפ שאני יכולה לתת לכל אישה זה אף פעם לא לעמוד במקום, תמיד תהיי בצמיחה, ואל תהיי במקום שלא טוב לך. והכי חשוב- תמיד תמיד תהיי עם האצבע על הדופק בכל מה שקשור לעניינים הכספיים – תדעי מה מצב חשבון הבנק שלכם, אילו נכסים יש לכם, ואל תטמני את הראש בחול ותגידי 'אני לא מבינה בזה' כי אז כשהכל מתפרק, להתחיל ולחפש מה יש ומה אין הופך להיות הרבה יותר מורכב.
עברו עליי שנים לא קלות ואני מאמינה שהסרטן בו חליתי בעיצומו של תהליך הגירושים, גם קשור אליו באיזושהי צורה. אומרים שסרטן קשור למצב נפשי, בייחוד סרטן שד, וזה עוד דבר שחיזק אצלי בהמשך את ההבנה כמה שחשוב לשחרר ולקחת דברים בפרופורציות. למזלי גיליתי את הסרטן בשלב מוקדם – יום אחד הבחנתי שהשד שינה צורה, היתה לי מעין גומה בצידו הימני והרגיש לי שמשהו לא בסדר. למרות שכמה חודשים לפני עשיתי ממוגרפיה והכל היה תקין, בכל זאת ניגשתי לרופא כדי לעשות בדיקה נוספת. עשיתי שוב ממוגרפיה, שוב הבדיקות חזרו תקינות והרופא אמר שהכל בסדר ושלח אותי הביתה. חקרתי קצת את העניין, קראתי שסרטן שד לא בא לידי ביטוי רק כגוש, שיש לו כל מיני פנים ואחד מהם הוא חלק שחסר בשד וזה בדיוק מה שהיה לי. חזרתי שוב לרופא וביקשתי לעשות אולטרסאונד, אחרי הבדיקה שלחו אותי לעשות ביופסיה וכך מצאתי את עצמי תוך שבועיים נכנסת לניתוח להוצאת גידול סרטני. אני לא אשקר שהיה לי קל עם הגילוי, במשך שבוע לא הפסקתי לבכות, כבר חשבתי שאני עומדת למות ושהילדים הולכים להישאר בלי אמא, אבל אחרי שבוע של בכי החלטתי שאני אוספת את עצמי, מפסיקה לקרוא בגוגל ומסתכלת על כל יום כיום חדש.
לשמחתי הסיפור הזה נגמר טוב. בזכות הגילוי המוקדם, הסרטן לא הספיק להגיע לבלוטות לכן לא עברתי הקרנות וכימותרפיה, וכמו שאמרתי, מכל משבר בחיים אני מנסה למצוא את הצד החיובי אז במקרה הזה המתנה שקיבלתי זה זוג שדיים חדשים לכבוד יום הולדת 45.
5 שנים אחרי הפרידה מבעלה החליטה מיכל לזמן עצמה דברים טובים – היא נרשמה לאתר היכרויות, התחילה לצאת לדייטים ולמזלה די מהר הכירה את טוני, בחור בריטי בן 49, שעוסק בניהול נכסים. "אמרתי לעצמי שאני לא הולכת ונהיית יותר צעירה לכן צריך לקום ולעשות. כשהכרתי את טוני, זה היה אחרי התקיפה. הוא היה מודע לכל מה שעברתי אבל הוא לא נרתע מזה. הוא ראה מולו בחורה עם שמחת חיים, חיובית, אופטימית שרק רוצה ליהנות מהחיים. הוא בחור מאוד רגוע וזורם וזה מאוד מתאים למה שחיפשתי. לאחרונה חגגנו שנה יחד, טוב לנו מאוד והלוואי שזה רק ימשיך ככה.
