פרשת נָשֹׂא: מבחן המנהיגות של מספר 2

מאת: אביב זיגל

פרשת נָשֹׂא היא הפרשה השנייה בספר דברים, והיא ממשיכה את ארגון המחנה והעם לקראת המסע לארץ המובטחת דרך תפקידי הלויים במלאכת המשכן. הפרשה כוללת גם תוכן הלכתי הקשור לשמירת הטהרה במחנה, דיני סוטה, נזירות ואת ברכת הכהנים הנהוגה עד ימינו אלה. 

הפרשה מסתיימת בפרק הארוך ביותר בתורה – פרק ז' (בו יש 89 פסוקים) המספר על הקורבנות אשר כל אחד מהשבטים מביא לחנוכת המשכן. אלוהים מצווה את משה שהקורבנות לא יובאו על ידי כולם ביחד, אלא שבט אחד ביום על ידי נשיא השבט:

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (פ. ז׳, יא) כל נשיא שבט מביא את קורבנו, ומתחילים בנחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה:

וַיְהִי, הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן–אֶת-קָרְבָּנוֹ:  נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן–לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן-שְׁנָתוֹ–לְעֹלָה. שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה:  זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן, בֶּן-עַמִּינָדָב. (פרק ז׳, יב-יז)

שישה פסוקים עם תיאור מאוד מפורט של הקורבן של שבט יהודה. מכאן, יש חזרה בתיאור איך כל אחד מנשיאי השבטים מביא את אותו קורבן בדיוק ביום שלו! בסך הכל, 12 חזרות על 6 פסוקים המתארים קורבן זהה לחלוטין.

כאשר קראתי את הפרשה בפעמים קודמות חשבתי למה הטקסט מקדיש כל כך הרבה מקום לתיאור כל כך חוזר על עצמו במקום לומר "כל נשיאי השבטים הביאו את אותו קורבן של כך וכך …" או לתאר את הראשון בפירוט ואח"כ לומר בקיצור "וכל שאר השבטים הביאו את אותו קורבן בדיוק, כל אחד ביומו" או משהו דומה. 

אני חושב שיש פה אמירה על שוויון בנתינה בין כל השבטים, בתשומת הלב לכל שבט, לכל מתנת קורבן – שבט אחד ביום, לא כולם ביחד, יש פה משהו מאוד מכבד ומאוד מכובד עבור כל שבט. נכון שיש סדר בין השבטים – ראשון, שני, שלישי וכו' – אבל עדיין אין מי שנתן פחות או מי שנתן יותר. זה כל כך מתחבר למה שקורה היום בישראל, כשיש דיון ציבורי נוקב על פריבילגיות, מי נותן יותר ומי נותן פחות – לפעמים הרבה הרבה פחות, ועדיין דורש לקבל אותן הטבות או אפילו יותר. הפרשה מלמדת אותנו שכאן אין פחות או יותר, כולם תורמים את אותה תרומה לחנוכת המשכן, בלי הנחות, ובלי אפליות מתקנות.

הפעם, כאשר קראתי את הפרשה, ראיתי משהו נוסף: 

הטקסט מתאר את הנחיות אלוהים לכל נשיא שבט להביא את הקורבן, אבל לא מה וכמה להביא כקורבן, או אפילו שהקורבן צריך להיות זהה בין השבטים. אם כך, איך זה קרה שכולם הביאו בדיוק אותו קורבן?

כמו שראינו, נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה היה הראשון, וידוע המדרש על האומץ של נחשון אשר היה הראשון להיכנס לים סוף אחרי שנחצה כשבני ישראל ברחו ממצרים והצבא המצרי דולק אחריהם. הקורבן המובא על ידי שבט יהודה הוא משמעותי ומאוד מכובד: כלי כסף וזהב מלאים קטורת וסולת, פר, איילים, כבשים ועוד. 

הנשיא השני הוא משבט יששכר: בַּיּוֹם, הַשֵּׁנִי, הִקְרִיב, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר–נְשִׂיא, יִשָּׂשכָר (פרק ז׳, יח)

לפנינו רגע של מתח לפני שהקורבן מתואר בפירוט: 

האם יהיה קורבן שבט יששכר שונה? גדול יותר? קטן יותר? האם שבט יששכר (שלא נחשב במיוחד כמו שבט יהודה, או ראובן ושמעון הבכורים) ינסה להתבלט, לעשות one-up? או ש"יקח את מקומו הראוי" ויביא פחות או דברים שונים משבט יהודה? האם הוא יתחיל תחרות בין השבטים?

בהמשך, מסופר שנתנאל בן צוער נשיא שבט יששבר מביא את אותו קורבן בדיוק.

אנחת רווחה.

לא תהיה פה תחרות, לא נסיון לחתור תחת או להשוויץ או להביא יותר או לנצל את המעמד היחסי ולהביא פחות. בכך, שבט יששכר הוא זה שנותן את הטון לשאר השבטים להמשיך אחרי דוגמת הראשונים, שבט יהודה ושבט יששכר. מכאן, צפוי ומתבקש שהשאר יצטרפו בהבאת קורבן זהה.

הקריאה הזו משנה את משמעות החזרה בשבילי.

יש מנהיגות ברורה ומתבקשת במי שמוביל ויוצא ראשון עם אומץ והעזה, כמו נחשון בן עמינדב.

אבל אני רואה מנהיגות מאוד מיוחדת וחשובה במי שמצטרף שני. אין פה חזרה והעתקה me too אלא אמירה אמיצה – וענווה – של הצטרפות למאמץ, לא בניסיון להתבלט או להיות מיוחד או למרוד או לעשות דווקא, אלא הצטרפות לשורה שהיא דוגמה לשאר להצטרף יחד. יש פה אמירה גם לראשון וגם לנוספים "אני בפנים!" (I’m in!): לראשון – אתה לא לבד, ולשאר – בואו ותצטרפו גם אתם!

במקרה הזה, האמירה של שבט יששכר היא לגבי מידת הנתינה, מידת ההשתתפות במתנת הקורבן למשכן והיא אמירה של שותפות ואחדות השורות במעמד הכל כך מיוחד הזה, דוגמה לשאר השבטים.

וכאשר אני חושב על מנהיגות השני, יכול להיות שלא בהכרח מדובר על הצטרפות השני במתן "אותה מתנה בדיוק" – כמו שבט יששכר במקרה הזה – אלא במסר המוטמע בהצטרפות לראשון, מתן דוגמה בלי "לעשות גלים".

אני מרגיש שלא תמיד אנחנו מעריכים את מה שעושה "מספר 2", זה שמצטרף למאמץ ללא ניסיון להשתלט עליו או להעלם בתוכו. יש בו אמירה אמיצה ומנהיגות מיוחדת הבאה מעוצמה ומענווה, שונה ממנהיגות הראשון וחשובה לא פחות.

אפשר לחשוב על דוגמאות מהחיים הציבוריים על אלו שהצטרפו לצוותים במטרה לתרום לאחדות השורות לעומת אלו שהצטרפו לצוותים אבל מנסים לקבוע את הטון, להתבלט, להוכיח משהו או להעדיף אג'נדות אישיות, ומספיק לחשוב על הממשלה הקודמת והממשלה הנוכחית בישראל.

זה יכול להתבטא גם בחיינו האישיים, אם זה במשפחה, בעבודה או בקהילה. איפה אנחנו יכולים להביא לידי ביטוי את מנהיגות השני, ואיפה אנחנו לא בוחרים אותה כי זה לא נוח, או כי אנחנו לא "מובילים מספיק", "מוערכים מספיק", "לא רואים אותנו מספיק" או "לא צריך אותנו, כי יש מישהו אחר מוביל"?

אני יודע שבעבר האישי שלי היו מקרים בהם הצטרפתי למוביל או ליוזמה כאשר בתוכי יש אג'נדה ויוהרה, היו מקרים בהם בחרתי לא להצטרף כי הרגשתי שאין לי מקום, והיו מקרים בהם הצטרפתי כי הרגשתי שזה מקומי לתרום או לשרת בלי לחשוב על עצמי. אני יכול לראות עכשיו עד כמה הבחירות שעשיתי שינו את אופי ההצטרפות וההשתתפות במאמץ בכל מקרה ומקרה. כאשר הצטרפתי ללא אג'נדה אישית, העשייה היתה הרבה יותר הרמונית ומספקת, גם כאשר המאמץ היה כביר.

אני לוקח איתי היום את מה שאני לומד משבט יששכר בפרשה זו, כדי לשים לב, להעריך וליישם את מנהיגות השני.