פרשות מטות-מסעי: לאן ייקח אותנו המסע?

השבוע נקראות שתי פרשות – מטות ומסעי אולם הדר רובינשטיין בחרה להתמקד דווקא בהפטרה. אנו נמצאים השבוע בתקופת 'שלושת השבועות', התקופה בין י"ז בתמוז לתשעה באב, אז חרב ונשרף בית המקדש. חכמי ישראל הבינו אז את גודל האובדן והטראומה ואת גודל המחלוקות והשנאה שנוצרו וכך, במשך אלפי שנים, נהוג שהימים האלה משקפים הלך רוח של התייחדות עם הכאב. כיום, מוצאת הדר, שקשה יותר לציין את ימי הצום מאשר את ימי החג במסע בלוח השנה היהודי והיא מנסה למצוא את הסיבות לכך

מאת: הדר רובינשטיין

השבוע שתיים במחיר אחד, את הקריאה בספר במדבר מסיימים עם שתי הפרשות האחרונות מטות ומסעי שנקראות יחד בשבת. למרות האפשרות לבחור מבין שתי פרשות אני בוחרת להתמקד באפשרות השלישית, בהפטרה. ההפטרה היא קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בבית הכנסת אחרי סיום קריאת פרשת השבוע, לפי נושא המתקשר לענייני הפרשה או לאירועים בלוח השנה.

אנחנו נמצאים השבוע בתקופת 'שלושת השבועות' בין י"ז בתמוז לתשעה באב. לפי המסורת, ייקח אותנו המסע בזמן לי"ז בתמוז בשנת 70 לספירה, אז נפרצה חומת העיר ירושלים אחרי מצור ממושך על ידי הצבא הרומי וטיטוס בראשו. במשך שלושה שבועות נכבשה ונהרסה ירושלים ובתשעה באב חרב ונשרף בית המקדש. הסיבות לחורבן ירושלים נתלו בשחיתות מוסרית של העם ומנהיגיו ובמלחמות אזרחים פנימיות שבקנאותן שרפו כל חלקה חברתית טובה ובפועל גם את מחסני המזון שהיו יכולים להספיק לעיר הנצורה לשנים רבות.

ההפטרה הנקראת השבוע היא מספר ירמיהו פרק ב' ומספרת על אלוהים המאוכזב מעמו, למרות שהכניס אותם לארץ טובה הם עזבו את דרכיו ושקעו בעשיית הרע: "וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה… שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת, וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם ה' כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִילוּ הַמָּיִם".

התיאור של הנביא ירמיהו מתקשר לאיבוד הדרך של העם ומנהיגיו ולאווירת האבל והעצב על החורבן בתקופה זו של השנה. במשך אלפי שנים נהוג שהימים האלה משקפים הלך רוח של התייחדות עם הכאב. חכמי ישראל קבעו את י"ז בתמוז ותשעה באב כימי צום ואת הימים שביניהם כימי אבל, שבהם ממעיטים בשמחות והם נקראים ימי בין המצרים (ימי הצרות).

הם הבינו אז את גודל האובדן והטראומה של חורבן מרכז החיים היהודיים בירושלים ואת גודל המחלוקות והשנאה שנוצרו. בקביעת ימי אבל מוגדרים, ניסו לאפשר לאנשים לחזור ולשקם את חייהם, תוך שימור 'כיסים' של עצב והתייחדות עם הזיכרונות הכואבים בתוך לוח השנה ומהלך החיים. ימים שנותנים ביטוי גם לצער ולכאב ששוכנים באופן טבעי בכולנו, ולא תמיד מוצאים מקום בתרבות הפופולרית. ברגישות לטבע האדם, הועשר לוח השנה שלנו כך שיבטא את מכלול קשת הרגשות וההתמודדויות שלנו כבני אדם פרטיים וחברה: יש חגים והישגים שמציינים בשמחה ויש אבל ואכזבות שמציינים בעצב ובזיכרון.

אלפי שנים אחר-כך וביבשת אחרת… בשנת 2023, קבענו להיפגש עם חברים שמתכננים להגיע מישראל לטייל בקליפורניה. אחרי שסיכמנו על תאריך שניפגש בו, הגעתי להכניס את התאריך המיועד ליומן וגיליתי שתאריך המפגש ותחילת הטיול המשותף יוצא בתאריך של ערב תשעה באב. התכווצתי בתוכי ועוד קצת רטנתי על צירוף המקרים… גדלתי בזרם הדתי לאומי, שם מציינים עד היום גם את ימי הצומות בלוח השנה העברי. כבר שנים שאני לא צמה ועדיין, יש איזשהו צל שחולף ועובר מעל הימים המיוחדים האלו.

בכל שנה מתחדש האתגר איך לייצר ולהרגיש את חשיבותם של ימים משמעותיים במסע בלוח השנה היהודי מעבר להקשר ההיסטורי שלהם, בדרך שתהיה רלוונטית לחיים שלנו ולהתמודדות בהווה. לרוב אני מוצאת שקשה יותר לציין את ימי הצום מאשר את ימי החג, נראה שמקומם בחברה הכללית נדחק הצידה. אבל לא כולם הסכימו עם הנטייה להדחיק…

בלימוד בתיקון שבועות פגשתי את ברל כצנלסון, יותר נכון פגשתי חזיתית טקסט שלו שקלע בול לסיטואציה שמצאתי את עצמי בתוכה. ברל, מאנשי העלייה השנייה היה הוגה דעות משפיע בתנועת העבודה. בשנת 1934 נודע לו שתאריך יציאתם של חברי תנועת הנוער למחנה הקיץ חל במקרה בערב תשעה באב (אני לא הראשונה שהתפקשש לה!). ברל הזדעזע מהשכחה ומחוסר המודעות של מארגני מחנה הקיץ לתאריך ולמשמעות של תשעה באב, וכתב חיבור נוקב הנקרא 'חורבן ותלישות'. בטקסט הוא שוטח את אמונתו שיש חשיבות לרצף בין עבר והווה, ובהכרת ההיסטוריה של תולדות העם היהודי והמסורות שלו גם בתוך התנועה הציונית החילונית: "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר..." בתווך זיכרונות החינוך מהילדות, דרך החיים שבחרתי בהווה וברל כצנלסון שמרחף באכזבתו ממעל, אני עוד מחפשת את ציון הדרך במסע הזה. איך אוכל להרגיש יותר מחוברת ואיך לציין עם המשפחה ועם החברים את משמעות ערב תשעה באב בקמפינג…

ובמקביל, בימים טרופים אלו שעוברים על מדינת ישראל ועלינו, קיים ההקשר הרחב יותר כאשר חושבים על חורבן, בית וערכים. היום, כמו לפני יותר מאלפיים שנה, אנחנו חווים בעצב ובפחד ריבוי מחלוקות קשות ומערערות בנושאים ערכיים, שהם חלק מההגדרה של מי שאנחנו ומי שאנחנו שואפים להיות. האירועים מטלטלים עד כדי חששות לאיבוד (תחושת) הבית שלנו בישראל, גם אם אנחנו לא גרים שם כעת. אחרי קריאת ההפטרה הקשה מדברי ירמיהו בשבת, יש המוסיפים לקריאה פסוקי נחמה המגיעים בהמשך נבואתו. אסיים גם פה, בתקווה שנמצא את הדרך לשמור על הערכים שלנו במסע המשותף: "אם תשוב ישראל… באמת במשפט ובצדקה והתברכו בו גויים ובו יתהללו".

לסקרנים לגבי פרשות השבוע: פרשת מטות מספרת עוד מהקורות את בני ישראל במסעם במדבר ממצרים לכנען: על המלחמה היזומה בעם מארץ מדיין כעונש על שפיתו את בני ישראל לעבודה זרה. מסופר על בני השבטים- גד, ראובן וחצי שבט המנשה שעצרו וביקשו נחלה ממזרח לנהר הירדן, לפני שכל העם עבר את הירדן ונכנס לכבוש את ארץ ישראל. מפורטים דיני נדרים והפרתם- נדר הוא התחייבות נוספת (בדרך כלל איסור נוסף אישי) ללא ציווי חיצוני, שא.נשים מקבלים.ות על עצמם.

הפרשה האחרונה בספר במדבר, פרשת מסעי, מסכמת את מסעות בני ישראל במדבר סיני במשך ארבעים שנה וההכנות לכניסה לארץ ישראל בהדגשת איסור על השתתפות בעבודת אלים אחרים הנהוגה על ידי העמים היושבים בארץ, בהקצאת ערים מיוחדות ללוויים העוסקים בעבודת האל ושש ערי מקלט למנוסה של רוצחים בשגגה, ובמינוי נשיאים לשבטים שינהיגו את העם בחיי היומיום.

אז לאן ייקח אותנו המסע? השבוע, המסע הקצר שלי סביב ההפטרה ופרשת השבוע נפגש באישי פינת המדיני: חיפוש הדרך לבטא את האחריות האישית יחד עם ההכרה בחשיבותה של מנהיגות ראויה שמשרטטת את הדרך.

שבת שלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

Back to top button