פרשת תרומה

מאת: טובה בירנבאום

עדיין ישראל טרודים בענייני מזון ושתיה, בשאלת הביטחון במדבר ובתהיות בנוגע למקום אליו הם הולכים, והם כבר נדרשים למשימה נוספת: בניית בית מקדש זמני- המשכן. המשכן היה "בית מקדש מתקפל אשר פורק בכל יציאה אל הדרך, נבנה מחדש בכל חניה, ושימש לבני ישראל מרכז רוחני פיזי בתקופת הנדודים במדבר.

תמיד תהיתי מדוע היה דחוף כל כך למהר ולהרכיב מבנה פיזי, שבנייתו מסובכת וחומריו יקרים וכבדים, ואתו לנדוד במשך ארבעים שנה. הרי ניתן היה להמתין מעט עם המקדש עד לכשיגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, יבנו את המקדש על אדמה יציבה, ישקיעו בו את מיטב משאביהם ויצירתיותם ויטפחו מרכז רוחני קהילתי פעיל ומכובד.

כיון שישראל הוא עם נודד, ונדודיו לא התחילו ולא הסתיימו במסע ההוא במדבר, אנו יכולים להתבונן במשימה התמוהה הזו וללמוד ממנה כמה דברים על נדודים, רוחניות וקהילה: כאשר מגיע אדם למקום חדש, מקום ארעי, או כל נקודת ביניים במסע מפרך, טבעי שיעסוק בעיקר בנושאים הבסיסיים ביותר הנחוצים להישרדותו: מקור פרנסה, קורת גג, ומעט שלווה. אדם שאינו יודע אם זוהי תקיעת היתד האחרונה, או עוד אחת מיני רבות שצפויות לו, לא ימהר ליצור קשרי קהילה עם מי שסביבו וודאי שלא ישקיע בבניית מרכז רוחני קהילתי.

אני רואה בסיפור המשכן נקודה מרתקת ומעוררת מחשבה: גם בעידן של נדודים, חוסר וודאות וארעיות אסור לזנוח את הנפש, את הרוח ואת הקהילה. הם נחוצים לאדם כאוויר לנשימה והם שיבטיחו את עמידתו באתגרי הדרך. מיד לאחר מתן תורה מתבקשים ישראל לאסוף את המשאבים הדרושים, ולבנות בית ממשי שיוצב במרכז המחנה, אליו יוכלו להגיע ואותו יוכל לראות מכל מקום. בניית מקום מפגש לקהילה ומרחב רוחני בר קיימא עומד בסדר עדיפות עליון, כמעט כמו הדאגה למזון וביטחון.

גם אופן בניית המשכן והמרכיבים מהם הוא נבנה עשויים ללמד אותנו משהו על נדודים וקהילה: "וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן… (שמות ה). המשכן נבנה מחפצים יקרי ערך וחומרים נדירים שנתרמו ע"י אנשי הקהילה. אין מדובר במס כספי קצוב וידוע אותו נדרש כל אחד לשלם, אלא בנתינה וולונטרית אישית, אשר במסגרתה כל חבר או חברת קהילה נתנו את אשר יכלו ורצו לתת, אך כל אחד תרם לפחות במשהו. הנקודה היפה בעיני בבניית המשכן מחומרים ממשיים שתרמו אנשי הקהילה היא שכאשר ייגש אדם ויתבונן במבנה המשכן או ייכנס פנימה אל העזרה, יבחין באבן חן שהוא הביא מביתו ברוחב ליבו או יריעת ארגמן שנתן בנפש חפצה. הידיעה כי כל אלמנט במשכן נתרם ע"י אדם מסוים או נעשה מחומר ממשי שניתן כתרומה, מעניקה לכל חבר או חברת קהילה את התחושה שגם לו או לה יש חלק בדבר, שכל אחד ואחת ביטא את עצמו ואת מחויבותו למפעל המשותף , אם בפן הפיזי, אם בפן הקהילתי, אם בפן הרעיוני.

אני רואה כאן גם מעין "פעולה חינוכית" לעם, שהתרגל כמובן בקלות לעובדה כי המזון יורד מן השמיים בכל יום ומספק את רעבונם, שהמים נשאבים מתוך הבאר הנצחית של מרים ושעמודי הענן והאש סוככים עליהם וחוצצים בינם לבין סכנות המדבר. המסר לעם הצעיר הוא כי זהו איננו מצב טבעי; אל להם להתרגל לקבלת משאבים פיזיים או רוחניים, ערוכים ומוכתבים ע"י מקור חיצוני או סמכות חיצונית, אלא, על כל אדם להתאמץ ולתת מעצמו, כל אחד על פי יכולתו, הן במישור החומרי והן במישור הרוחני, על מנת שתיכון קהילה ועל מנת שהתרבות שבה תישמר ותתפתח.

לאחר חורבן הבית השני התפתחו אמונות שונות בנוגע לבית מקדש שלישי- האם ייבנה, ואם כן- כיצד. אחת המגמות המרתקות היא האמונה כי המקדש השלישי לא ייבנה כשני המקדשים הקודמים לו ביזע ועמל כפיים, אלא ירד שלם במלוא הדרו מן השמיים ויתייצב על הארץ: "מקדש העתיד שאנו מצפין- בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים" (רש"י, בבלי סוכה) . התפיסה הזו מבטאת בעיני את הכמיהה הטבעית לקבלת משאבים פיזיים ורוחניים מגורם חיצוני, שחושכת מאתנו את הצורך להתאמץ ולפתוח את הכיס ואת הלב. אך המודל של המשכן- בית המקדש הזמני- מציע תפיסה הפוכה לחלוטין: לא רק בעתיד לבוא, גם ממש בראשיתה של הדרך, בעיצומם של נדודים וטרדות בסיסיים, נדרשים ישראל להביא מעצמם ואת עצמם אל מרחב משותף אותו פיתחו ובנו יחד ולו הם קראו קהילה.

שבת שלום!