השיעור החשוב שלא לימדו אותי בבית ספר

רביד לזינסקי 

-ספרי על חוויית הלימודים שלך כילדה

"אפשר לסכם את זה שחוויה הייתה אבל לימודים לא. למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה ופשוט לא הייתי מסוגלת לשבת בכיתה. הייתי מאוד קשקשנית, הייתי חייבת לדבר עם כל אחד שהיה לידי, להעביר פתקים, להתנדנד על הכיסא, להעיר הערות, לספר בדיחות, לא יכולתי לשבת שנייה אחת בשקט. אני זוכרת שכבר בבית הספר היסודי היו מורים שבאופן קבוע היו נכנסים לכיתה ואומרים 'שלום כיתה, רביד החוצה'. כשהגעתי לחטיבה כבר הייתי מוציאה את עצמי מהשיעור. היה לי מאוד קשה להתעורר בבוקר בזמן אז תמיד הייתי מאחרת לשיעורים הראשונים וגם לאלה שהגעתי היו מוציאים אותי מהם נורא מהר אז כבר חשבתי לעצמי שאין טעם לטרוח ולהגיע בכלל. באותה תקופה, אמא שלי היתה מזומנת לפגישות אצל המנהלת על בסיס שבועי אז זה כבר הפך לבדיחה שהיא נמצאת בבית ספר יותר ממני.

אני מאוד לא אהבתי את בית ספר וכל צורת הלמידה בו לא התאימה לי בשום צורה. זה היה דיסוננס, כי מצד אחד הייתי ילדה מחוננת עם ציונים טובים אבל מצד שני לשבת בשיעור של 45 דקות היה מבחינתי בלתי אפשרי.

עד סוף התיכון הרגשתי שאני לא צריכה להתאמץ בכלום, הלימודים דרשו ממני אפס מאמץ. המקצועות שהיו יותר מאתגרים מבחינתי היו תנ"ך, הסטוריה או אזרחות והמקצועות הריאלים הלכו לי ממש בקלות, עשיתי חמש יחידות במתמטיקה, כימיה ופיזיקה (החלום שלי היה לעשות חמש יחידות בביולוגיה, אבל בסוף כיתה ט' המורה שלי לביולוגיה אמרה לי 'את לביולוגיה לא יכולה ללכת, זה יותר מידי עבודה לבחורה עצלנית כמוך ואני לא אאשר את זה'). הייתי מברי המזל שבשנתון שלהם היה את ההגרלה בבגרויות אז ככה ניצלתי מכמה בגרויות. באופן אבסורדי, המקצוע היחיד שלא היה לי בו בגרות היה דווקא מתמטיקה והסיבה לכך די מצחיקה – בכיתה י"א ו י"ב היה לי מורה למתמטיקה שפשוט לא יכולתי לסבול את הקול שלו. יש לי בעיה של ויסות חושי ובכל פעם ששמעתי את הקול שלו הרגשתי כמו גיר שנחרט על הלוח בתוך האוזן מה שממש עורר בי צמרמורת. אחרי הצבא עשיתי בגרות אקסטרנית, ניגשתי לחמש יחידות, הוצאתי מאה והמשכתי בחיי".

-איך נראו החיים אחרי סיום בית ספר?

"את התואר הראשון במדעי המחשב עשיתי באוניברסיטת חיפה והוא עבר לי בקלות, אבל הקושי התחיל דווקא בתואר השני. התקבלתי ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטת Duke בצפון קרוליינה ושם ממש אכלתי חצץ. זה היה תואר הומני לחלוטין, היה בו הרבה קריאה, הגשה של חיבורים ושום דבר ריאלי. לא היתי רגילה לקרוא כמויות כאלה של חומרים, רק רציתי רק לסיים את התואר בציון עובר ולא עניין אותי להצטיין.

מבחינת הקריירה המקצועית, התפקיד הראשון שלי היה כמהנדסת תוכנה. מהר מאוד הבנתי שלשבת כל היום מול מחשב זה לא בשבילי, אז עברתי לתחום של ייעוץ סקיוריטי. בהמשך עברתי לתפקידי ניהול מוצר וגיליתי שאני מאוד אוהבת את התחום הזה. זה עולם מאוד דינמי, הוא כולל אינטראקציה עם מחלקות רבות בארגון, פגישות עם לקוחות, כנסים והרבה תנועה שאני מאוד אוהבת.

כיום אני בעולם היזמות, אני שותפה בסטארט אפ iFocus אשר נועד לעשות קצת סדר בדאטה של כל עולם הפרעות הקשב והריכוז (ADHD) והוא למעשה כלי שניתן למדוד באמצעותו את רמת הריכוז ואת יעילות התרופה".

-מה היית אומרת היום למורים שלך בתיכון?

"לדעתי המורים פספסו אותי. התפיסה של בית ספר זה ציונים אז כל עוד הם גבוהים אז הכל בסדר, אבל אם הם היו שולחים אותי לאבחון ל-ADHD בגיל צעיר והייתי מטופלת אז סביר להניח שכל חוויית הלימודים שלי היתה נראית אחרת לגמרי. אמנם החוויה החברתית שלי בבית ספר היתה חיובית, אבל החוויה הלימודית מאוד לא וזה בהחלט פגע בי בהמשך החיים – לא היו לי מיומנויות למידה בכלל וזה קושי אמיתי שבא לידי ביטוי בהמשך בלימודים הגבוהים ובעבודה וזה גם מה שגרם לי בסופו של דבר לעשות אבחון בגיל 30.

היום, עם אישור רשמי שיש לי ADHD, אני מטופלת, והיכולות שלי בעבודה השתפרו פלאים, ממש הבדל של יום ולילה. דברים שלא הייתי מסוגלת לעשות בעבר, שהיו גורמים לי להישבר, לריב עם מנהלים או פשוט להיות עובדת פחות טובה היום אני עושה בקלות ומבינה כמה חבל שלא עשיתי את זה קודם. זה עשה הבדל גדול גם ביחסים הבינאישיים עם חברים, משפחה ובן הזוג. כל הדינמיקה השתנתה וגרמה למהפך מוחלט בחיים שלי".

-מה הטיפ שלך להורים המתמודדים עם ילדים עם קשיים בבית הספר?

"אני מאוד מאמינה שבית ספר לא מתאים לכולם ובעיני ממש לא צריך ללחוץ. אמא שלי נתנה לי את החופש להיות מי שאני בדרך שלי, לא שפטה אותי ומעולם לא הכריחה אותי ללכת לבית ספר או לעשות שיעורים וזה לא מובן מאליו, בייחוד עבור אמא שכמעט כל שבוע זומנה לפגישה אצל המנהלת. היא התמודדה עם זה מאוד יפה ומאוד תמכה בי ורק אמרה לי תמיד "כל עוד את מרוצה ויש לך ציונים גבוהים, אני אלחם שהמורים יתנו לך מה שאת רוצה".

כל הזמן היא שידרה לי את ההבנה ששום דבר הוא לא סופי, שהיא תמיד מאחוריי ושאני אחראית על הבחירות שלי – אם אני בוחרת להבריז מבית ספר וללכת לים אז אני אהיה זאת שאצטרך לשאת בתוצאות ולשלם על זה את המחיר בהמשך החיים.

ועוד מסר חשוב שיש לי להורים, אם אתם רואים שלילד יש קושי, תאבחנו את שורש הבעיה ותנו לו את הטיפול האפקטיבי והנכון, זה כל כך מחזק. ילד מטופל גדל אחרת, בתחושת מסוגלות ובטחון וזה עושה הבדל עצום בכל תחומי החיים שלו אחר כך".

רהב רוזנברג

-ספר על חוויית הלימודים שלך כילד

"הייתי ה"פוטנציאל הלא ממומש", כמו שהמורות אוהבות להגיד. גדלתי בהוד השרון, כתלמיד בבית הספר היסודי הייתי בסדר אבל הקשיים האמיתיים החלו כשהגעתי לגיל חטיבה. מצאתי את עצמי לא מרוכז בשיעורים, לפעמים נרדם בהם, חלק מהמבחנים הלכו לי טוב וחלק ממש רע ולאט לאט ההורים שלי ואני הבנו שיש פה איזושהי בעיה. עשינו אבחון דידקטי בו התגלה שיש לי ADHD, ועם ההקלות שקיבלתי הצלחתי איכשהו לעבור את תקופת החטיבה והתיכון בציונים בינוניים. בתקופות הקריטיות של המבחנים ההורים שלי ישבו איתי ועזרו לי המון. אני זוכר שבבגרויות, אבא שלי אמר לי 'בשלושת החודשים הקרובים אתה הולך להיות סגור בבית איתי ועם אמא ויחד אנחנו נעשה את הבגרויות'. וכך אכן היה. בסופו של דבר סיימתי את התיכון עם בגרות מלאה, אבל עם ציונים מאוד ממוצעים".

-איך נראו החיים אחרי סיום בית ספר?

"אחרי התיכון התגייסתי לצבא ושובצתי בחיל המודיעין בגלל הפרופיל הנמוך שהיה לי. ביקשתי לעבור לתפקיד שבו אני אוכל לעזור לאנשים עם בעיות במחשב שלהם, ולמזלי נמצא לי תפקיד כזה בבסיס מודיעין בגלילות. במהלך השירות שימשתי כאיש IT של כ-50 אנשים, ושם למעשה למדתי את הבסיס של המקצוע – רשתות, התקנות, אימיילים, שרתים ואז גם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אחרי הצבא עשיתי קורס ברשתות שארך שנה וחצי בג'ון ברייס וזאת למעשה ההכשרה המקצועית הכי "גבוהה" שלי. מעולם לא עשיתי תואר אקדמי וכל הלימוד שלי נעשה תוך כדי עבודה. העבודה הראשונה שלי באזרחות היתה כעובד Help desk זוטר בחברת Retalix, משם התגלגלתי לעבודות נוספות וב-5.5 השנים האחרונות אני עובד ב-JFrog, שם אני משמש כיום כ-IT experience Tech Lead".

-מה לדעתך גרם לך לפרוח ולהצליח בחיים?

"עוד מגיל קטן ההורים שלי קלטו שכשאני ליד מחשב אני בריכוז שיא. הייתי לומד המון, חוקר איך המחשב עובד, איך תוכנות עובדות ולשם הם כיוונו ודחפו אותי – הם הביאו לי ספרים על מחשבים, על תוכנות הפעלה, על ווינדוס, על מק, הם זיהו שזה הפאשן שלי עוד לפני שאני ידעתי ובזכותם הפכתי את התחום הזה לקריירה שאני נהנה ממנה עד היום".

-מה היית אומר היום לרהב של גיל 16?

"בתיכון לא הייתי מהחבר'ה הקוליים והמקובלים של הכיתה, הייתי אחד שהתחבר דווקא לגיקים ותמיד הרגשתי שהם יותר חכמים ממני, שלהם הכל הולך בקלות ולי פחות. מצד אחד, כשהייתי מסתכל עליהם מהצד זה היה נותן לי יותר מוטיבציה להצליח ולהיות כמוהם, אבל מצד שני זה גם גרם לי להשוות את עצמי אליהם. אז אם עכשיו הייתי פוגש את רהב של אז הייתי אומר לו 'תפסיק להסתכל על אחרים ולהשוות את עצמך אליהם, תתרכז בעצמך, יש לך דברים טובים שלאחרים אין'".

-מה הטיפ להורים לילדים עם קשיים בבית הספר?

"תהיו קשובים לילדים, תזהו מה הם אוהבים ומהן החוזקות שלהם ותפתחו את זה. למרות שהיה לי מאוד קשה בלימודים אני מאוד נלחמתי והיתה לי מוטיבציה פנימית שהניעה אותי, אני חושב שזה מרכיב מאוד חשוב להצלחה – להכניס לילד את המוטיביצה הזאת ואת התחושה שהוא מסוגל ובעיקר להראות להם הרבה אהבה".

גיא הורוביץ

‎-ספר על החוויה שלך כתלמיד בבית הספר

"למדתי בחינוך הממלכתי בחיפה. הייתי תלמיד טוב אבל בעיקר בזכות הזיכרון ויכולת האילתור – לא אהבתי להכין שיעורי בית ולפעמים הייתי צריך להקריא תשובות פיקטיבית מהמחברת הריקה. איכשהו שרדתי כך עד התיכון.

המורה בכיתה א׳ חשבה שאני בעייתי (אז קראו לזה ״מופרע״) כי לא הפסקתי להפריע בשיעורים. ביום ההורים הראשון היא אמרה את זה להורים שלי והם בתגובה הראו לה שסיימתי את כל החוברות עד סוף השנה ופשוט משעמם לי. התוצאה היתה שהקפיצו אותי לכיתה ב׳… ומאז ועד סוף התיכון הייתי הילד הכי קטן בכיתה, עם כל היתרונות והתסביכים שמגיעים עם התואר".

‎-מה גרם לך לפרוח למרות הכל?

"המחנכת בכיתות ג׳ עד ה׳ (ככה היה נהוג אז – ממשיכים עם המחנכת כמה שנים) נתנה לי תמיד את ההרגשה שרואים אותי למרות הגובה… בתיכון כבר היה יותר קשה להיראות, ובהתאם רמת העניין שלי בלימודים פחתה משמעותית. בכיתה י״א הבנתי שאני לא רוצה ולא יכול לסיים את הבגרויות. בעיתוי מושלם המשפחה עברה לחו״ל וכך סיימתי תיכון בארה״ב אבל בלי להגיש applications לקולג׳ים ובלי לסיים בגרויות. בסופו של דבר הצלחתי להתקבל לאוניברסיטת Rutgers וכך נחסך ממני הצורך להתמודד עם חרדת הבחינות הלא-מאובחנת שלי".

‎–ספר על מהלך הקריירה שלך ובמה אתה עוסק היום

"אחרי הצבא ובמהלך הלימודים הצטרפתי לסטארט-אפ צעיר לתפקיד של מנהל מוצר. הוא נסגר, המשכתי לסטארט- אפ הבא, ובשלישי זה כבר הצליח והחברה נרכשה בהרבה כסף, ומשם הדרך להון-סיכון היתה קצרה. ב-20 השנים האחרונות, למעט הפסקות קצרות, אני בתחום ההון-סיכון ומאד נהנה לעזור ליזמים צעירים למצוא את דרכם בעולם העסקי".

‎-מה היית אומר למורה שלך אם היית פוגש אותה היום?

"למורה של כיתה א׳, רות הפלר, הייתי מציע להניח שאם ילד מפריע זה לא בגללו – אלא בגלל שמפספסים אותו. לצערי היא נפטרה בגיל צעיר ולא זכיתי לומר לה את זה".

‎-מה היית אומר היום לגיא של גיל 17?

"כמה שנדמה לך שאתה מתעדף קשרים חברתיים על השקעה אקדמית – זה עדיין לא מספיק. תשקיע עוד בחברים ופחות בלימודים".

‎–איזה טיפ היית נותן להורים לילדים שלא משקיעים בלימודים ולא אוהבים את בית הספר?

"תמשיכו ככה! זו לא אשמתכם ואת הכל אפשר להשלים בעתיד".