פרשת בראשית: איך בכלל אפשר להתחיל מבראשית?

מאת: טובה בירנבאום

כמה מכם, שקוראים את השורות הללו כעת, הסתכלתם השבוע בעיניים של ילדיכם ושאלתם את עצמכם לאיזה עולם הבאתם אותם? ברגעים כאלה, שהדעת אינה תופסת את רמות הרוע שמתגלות בבני אנוש, עולות השאלות הקיומיות, אוחזות בנו ולא מרפות. 

אנחנו יהודים; גדלנו על סיפורים של רוע. גדלנו על ״עמדו עלינו לכלותינו״ ועל ״לעולם לא״. גדלנו על ״תשמור על העולם ילד״ ותמיד באיזושהי תחושה פנימית אמרנו לעצמנו שהעתיד יהיה טוב יותר מהעבר; שלמדנו מטעויות קודמינו ושאם נדבק בטוב ונפיץ טוב- יהיה טוב.

בחג השמח ביותר בשנה – חג שמחת תורה – התרחש עלינו היום הנורא ביותר שחווה העם היהודי מזה דורות. האמונה שלנו בטוב, ברוח האדם, במנהיגות אמת, בעתיד – התנפצה לכל עבר, ומבול המידע שהמוח והנפש לא מסוגלים לקלוט, בטח שלא לעכל, קבר אותנו תחתיו מבלי יכולת לזוז.

פרשת בראשית נתפסת לרוב כסיפור יפה ואופטימי שבו אלוהים בורא את העולם, את האור, החושך, השמש, הכוכבים, צמחים, בעלי החיים, רואה כי טוב ואז בורא את האדם, את חווה, ומניח אותם בגן עדן. הילדה שלי מציירת את ימות השבוע של בריאת העולם בצבעים עליזים וחיים. נולד עולם.

אבל פרשת בראשית היא למעשה סיפור של התפכחותו של אלוהים מהאשלייה שאפשר לברוא עולם שכולו טוב. אלוהים בסיפור הוא ישות מלאת רגש, חדוות יצירה ואופטימיות. הוא מתבונן ביצירה של עצמו, שלב אחר שלב, ואומר ״כי טוב״. המהות של העולם תהייה טוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד" (בראשית א).

אלוהים כל כך מאמין באדם ובטוב שהוא מהותו, שהוא בורא אותו בצלמו: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים  אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (שם). אלוהים נוטע באדם תכונות אלוהיות בתקווה שאיתן לא יהיה גבול לבנייה, ליצירה, לנתינה ולאהבה שיפיץ בעולם. האדם מקבל את כל הכלים להיות טוב ולהוסיף טוב בעולם.

תהליך ההתפכחות של אלוהים מתחיל כאשר אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת. הם לא מסתפקים בטוב; הם רוצים להבין מה עומד מאחוריו. הם רוצים ללמוד על העולם ועל עצמם, הם רוצים לדעת למה טוב הוא טוב ולמה רע הוא רע. הם רוצים לדעת אם יש מצבי ביניים אפורים שבהם קשה להכריע; הם רוצים להבין איך זה שהטוב בתפיסתו של האחת הוא רע בתפיסתה של האחרת. הם דורשים להבין; לא רק לעשות.

טוב, אמר אלוהים, כנראה שזה ביטוי של הטוב באדם. הרצון לדעת, להבין, להפנים מורכבות ולחתור לטוב עמוק יותר, שמכיר בעצמו ודורש דיוק – זהו כנראה הטוב במיטבו. הוא משלח אותם מגן עדן ומניח אותם בעולם האמיתי. שם יפעלו בני האדם לתעל את החכמה, ההבנה והתחכום שרכשו מאכילת פרי הדעת ויפעלו ללא לאות לתיקון העולם, לסיוע לאנושות להתקדם ולשאוף להשגת טוב מוחלט.

מה נוראה היתה אכזבתו של אלוהים כאשר נוכח לראות שבן אנוש מסוגל לקחת את חייו של בן אנוש אחר. שאח רוצח את אחיו. שהיצור התבוני שנברא בצלמו מאפשר לרגש רגעי של קנאה, שנאה וכעס להחריב עולם ומלואו: ״וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ״ (בראשית ד).

משם ההתדרדרות הייתה בלתי נמנעת: האדם בגד באלוהיות שנטע בו האל, התמכר מהר מאוד לרוע והדרך הייתה קצרה ל ״וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם״ (בראשית ו).

אלוהים לא יודע את נפשו: ״וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ״ (שם). יש כאן תיאור נוגע ללב של אלוהים שמגלה שאין אלוהים; העולם לא היה טוב ולא יהיה טוב. האנושות מסוגלת לרוע המוחלט כפי שהיא מסוגלת לטוב. אלוהים במר נפשו רוצה להחריב את העולם. גומלת בליבו החלטה כיון שהוא אינו מסוגל לשאת את הכישלון הצורב וההבנה שמי שנברא בצלמו נושא את היכולת גם לטוב וגם לרע. עולם שיש בו רע, ורע צרוף כל כך, לא ראוי לקיום: ״וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם״ (שם).

הסיפור כמעט מסתיים כאן. סיפור שהוא קינה למין האנושי ולעולם. סיפור שלא מאפשר לעתיד הזדמנות להוכיח אחרת. הגרעין הרע שקיים באדם מרקיב כל אפשרות לפריחה, לתיקון ובנייה מחדש.

רגע לפני שבמחי יד ובלב דואב הורס אלוהים את היצירה שעליה עמל ואותה טיפח בתקווה גדולה – מופיע נח: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה" (שם). כך מסתיימת פרשת בראשית. החלוקה לפרשיות השבוע נעשתה בתקופת התלמוד ורבים תוהים מה הינחה את המחלקים ועל פי אילו מטרות הם פעלו. הם בוחרים להשאיר את הפסוק הראשון בסיפורו של נח בתחום פרשת בראשית, ובדרך זו משאירים בכל זאת פתח של תקווה איתה נצא אל השבוע החדש. בתוך החושך, הרוע והאכזבה הקשה מהאנושות ומהטוב שטמן בנו אלוהים שהכזיב – ישנו גרעין של טוב שממנו תצמח תקווה חדשה. 

בימים הללו אנו מתנהלים בעולם שכולו בור שחור ועמוק. הנפש לא יודעת נחמה ואנו ותוהים מאין נשאב כוחות להמשיך. אנו מתחילים השבת מבראשית, אבל איך בכלל אפשר להתחיל מחדש?! איך אפשר לקום מתוך הקיבוצים ההרוסים, מן הלוויות קורעות הלב, מן התמונות שנשארות מול עיננו גם כשאנו עוצמים אותן. 

הפסוק האחרון של בראשית הוא התשובה: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה" (שם). אפשר למצוא את נח שלנו. את הגרעין שייטמן כעת ויצמח לתקווה חדשה. זוהי תקווה אינדיבידואלית ותקווה קולקטיבית. עלינו למצוא אותה. ואם אין היא בנמצא – עלינו לייצר אותה. מצאו את נח שלכם; את גילוי הטוב שיינטע בכם את האמונה שרוח האדם תגבר על הכול ויהי מה. בואו נמצא יחד את נח, ובוא נאחז בו. משם, רק משם, נשאב את היכולת לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.