פרשת נֹחַ: בואו נמצא את האיזון בין ריבוי השפות במגדל בבל החדש

הסיפור האחרון בפרשת נח מדבר על מגדל בבל. באותה תקופה שררה אחדות גדולה בעם, כולם דיברו שפה אחת והתקיים שיתוף פעולה כל כך מושלם שבזכותו בנו יחד עיר ובה מגדל שראשו בשמיים. כשאלוהים ראה את המתרחש הוא היה פחות מרוצה, הוא בלבל את שפתם, יצר ויכוחים ואי הסכמות ביניהם, באופן שהביא כמובן להפסקת פרוייקט הענק ולפיזור האנשים ברחבי ארץ. כשקרא אביב זיגל את הפרשה, הוא ניסה להתמקד בסיבות שהובילו את אלוהים לעשות את הצעד הזה, והבין שאי הסכמה היא לעתים מבורכת

מאת: אביב זיגל

שבוע קשה שני למלחמת אוקטובר 23, מימדי האסון ומשמעותו מתבררים יותר ויותר, יום יום, שעה שעה. גם גילויי האומץ, הגבורה, הנחישות מתגלים ומאחדים את כולנו, נותנים כח להמשיך.

כולנו מכירים היטב את סיפור נח והמבול. כשנרשמתי במסגרת הפרויקט הקהילתי לכתוב מחשבות על פרשת השבוע הזו, לא העלתי בדעתי שנהיה במציאות הנוכחית הקשה כל כך. 

אני יודע שתמיד כשאני קורא את פרשת השבוע משהו צף בתוכי ועבורי, משהו שמדבר אלי מטקסט בן יותר מאלפיים שנה, מדבר אלי ומתכתב עם המציאות הנוכחית, וכך פניתי לקרוא מחדש את פרשת נח בימים אלו.

כשקראתי את פרשת נח השבוע, קפץ מול עיני הטקסט הבא בפסוק השלישי:

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (בראשית ו׳, יא)

וואו, האם זה מקרי שהפרשה מספרת שהארץ מלאה חמס?

ואלוהים מגיב בפסוקים הבאים –

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ (בראשית ו:יג)

זה כל כך מתאים! 

הרגשתי שזה מתאר את מה שצה"ל מתכנן עכשיו לעשות לפני הכניסה היבשתית לעזה, וכבר חשבתי להמשיך בכיוון הזה ולדבר על מה שהפרשה יכולה לספר לנו על התקופה ועל ההתמודדות שלנו עכשיו, ואיך כמו אז, אולי גם הפעם הרשע ימחה מעל פני הארץ, קץ כל בשר על ידי כח אימתני – המבול – ומשהו חדש וטוב יותר שיתחיל אחריו.

אבל משהו בתוכי הציע להמשיך ולקרוא את הפרשה עד סופה.

הסיפור האחרון בפרשה הוא הסיפור על מגדל בבל, ובו ראיתי משהו אחר. 

זהו סיפור קצר, 9 פסוקים בלבד, וכתוב בשפה בהירה ויפהפיה, אז אביא אותו כלשונו 

(בראשית יא:א-ט):

וַיְהִי כׇל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים׃ 

וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׃ 

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר׃ 

וַיֹּאמְרוּ הָבָה  נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כׇל־הָאָרֶץ׃ 

וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם׃ 

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת׃ 

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ׃ 

וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כׇל־הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר׃ 

עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי־שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כׇּל־הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל־פְּנֵי כׇּל־הָאָרֶץ׃

אז מה קרה כאן?

לפי המסופר, כל הארץ היתה שפה אחת ודברים אחדים. כולם דיברו בשפה שהיתה מובנת לכולם, ואפשר לקרוא את הביטוי ״דברים אחדים״ כמתייחס לאחדות הדעה וההסכמה שהיתה בין כולם – אין ויכוחים, בכל הארץ.

האחדות הזו הביאה לשיתוף פעולה מופתי בין כולם, שיתוף פעולה כל כך מושלם שאפשר להם לעשות את כל מה שרצו ותכננו – ביחד, כמו לבנות עיר ובה מגדל שראשו בשמיים. 

אבל לאלוהים הרואה מה שקורה יש תוכניות אחרות, והוא רוצה לרדת ולבלבל את שפתם, אולי גם ליצור ויכוחים ואי הסכמות ביניהם, באופן שהביא כמובן להפסקת פרויקט הענק ולפיזור האנשים ברחבי ארץ.

אני זוכר את הסיפור הזה כבר מהגן, וזה מרגיש כמו עונש אלוהי … רציתם לעבוד ביחד? רציתם לשתף פעולה? רציתם להיות כמו אלוהים? אז הנה אני מבלבל את שפתכם ויוצר בלבולים ביניכם, ויכוחים ואי הסכמות. יותר לא תוכלו לעשות ככל העולה על דעתכם.

אבל היום, כשאני קורא את הסיפור, אני כבר לא כל כך בטוח שזה היה עונש, אלא אולי זה היה שלב הכרחי בהתפתחות האנושות.

שיתוף פעולה הוא דבר עוצמתי ונפלא. הוא מאפשר לעשות דברים שאי אפשר או קשה מאד לעשות בלעדיו. אולם, כאשר הוא מגיע מאחידות שפה ותמימות דעים הוא גם יכול להיות דבר מסוכן. הוא יכול להיות מסוכן כאשר הוא מוריד את רמת החשיבה וההעמקה בדברים, "נאצר לא יעז לתקוף מדרום", "פני החמאס לנורמליזציה ואין להם אינטרס", "חומת המגן המתוחכמת והטכנולוגיה שלנו לא חדירים". אחידות דעה יכולה להביא להיבריס וליהירות, "אין בלתנו".

אולי בסיפור מגדל בבל אלוהים כלל לא מעניש את האנושות, אלא מכין אותם לשלב הבא, לשלב בו לא כולם מדברים באותה שפה ולא כולם מסכימים זה עם זה. יש דעות אחרות ושונות, אבל עליהם לעבוד ביחד כדי ליצור ולעשות דברים נפלאים יחד. עליהם ללמוד איך לגשר בין עמדות ולמצוא את ההסכמה, את הפשרה, את הדרך קדימה ביחד.

היהדות במהותה היא דת של ויכוח, של ריבוי דעות, של אי הסכמה – גם עם אלוהים. 

לא סתם יעקב נקרא בשם ישראל, שמשמעו "נאבק עם האל", ויש האומרים שיעקב גם נאבק עם ריבוי חלקים בתוך עצמו. 

גם התלמוד הוא יצירה שרובה טקסטים המתעדים דיונים ערים וסוערים בין רבנים, פעמים רבות ללא הכרעה ברורה. 

אנחנו יודעים מתולדות המחשבה האנושית והתקדמות המדע, שהתקדמות הגיעה מויכוחים ואי הסכמות. סוקרטס, גלילאו, איינשטיין, נילס בוהר וגם סטיב ג'ובס. אי אפשר לעשות פריצות דרך, אי אפשר להתקדם הלאה עם חשיבה קונפורמית בלבד.

מנגד, ויכוחים תמידיים ללא הסכמה ושיתוף פעולה לא מאפשרים יצירה משותפת, לא מאפשרים התקדמות ואפילו מסוגלים לפגוע קשות במרקם היחסים בין כולם, להביא לחשדנות, עוינות ומאבקים פנימיים.

במגדל בבל היינו במצב קיצוני אחד – אחידות ושיתוף פעולה מופתי, ואז אלוהים "דחף" אותנו להתנסות ולתרגל את המצב השני – ריבוי שפות ודעות, ויכוחים והתנצחויות. שני מצבי הקיצון לא עובדים באופן מיטבי לאורך זמן. 

אולי האתגר שלנו הוא למצוא את האיזון הנכון והבריא בין שני מצבי הקיצון האלו.

אולי זה מה שאלוהים רצה שנלמד, שנמצא את הדרך לנהל את אי ההסכמות והשונות בינינו בצורה שתקדם אותנו, ועדיין תאפשר לנו לעבוד ביחד.

רק בשנה האחרונה, וכבר מספר שנים, אנחנו חווים בישראל את הקיצון של אי ההסכמה, העוינות, וכן מאבקים עזים בין דעות ועמדות. ברור שמאבקים אלו, ללא יכולת להגיע אפילו למפגש בלתי-אמצעי ושיח, לא איפשרו תפקוד ראוי כחברה וכמדינה. אולי אפילו תרמו להפתעה ולאסון של כולנו בשמחת תורה.

עכשיו, בזמן המלחמה, אנחנו חווים את ההתגייסות העילאית של כולנו, שרבים מאיתנו שותפים לה, ותוך שיתוף פעולה מופתי ומדהים בין *כולם*. כולנו מדברים את אותה השפה וכולנו מגויסים למטרה משותפת, ללא ויכוחים וחילוקי דעות כמעט. 

אבל גם מצב זה לא יוכל להחזיק זמן רב, בוודאי לא לאחר סיום הקרבות, חזרת החטופים ועם פציחת הוועדות.

אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מזה הוא שאנחנו מסוגלים, אנחנו יכולים – גם היום – לחזור וליצור את העיר והמגדל שלנו, עיר של שותפות גורל, עיר של עבודה ביחד. הרוח הזו של האחדות והשיתוף נמצאת בנו והיא מדהימה ועוצמתית. אבל גם הרוח האחרת של הפילוג הקיצוני נמצאת בנו, והיא קשה, מכאיבה ומשתקת.

תקוותי היא שנשכיל כחברה, כעם, כמדינה למצוא את דרך האמצע, את האיזון בין ריבוי השפות, הדעות והיוזמות לבין אחדות ושיתוף פעולה בצורה שתעזור לכולנו לבנות חיים משותפים ומכבדים, גם בזמן זה וגם אחריו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

Back to top button