פרשת וַיֵּרָא: רגש חדש

מאת: אייל עקיבא

״יש בי רגש שאף פעם לא הרגשתי״, כתבה ידידה טובה, ולא הוסיפה. כאילו שב-7 באוקטובר 2023 נוצר צבע חדש בְּקֶשֶׁת ההרגשות האפשריות. סוג חדש של פחד הישרדותי שאיננו קשור רק לשימור עצמי, אלא גם לשימור כל מה שמוכר סביב, רגש שעובר מדור לדור. אימה וזעם שטרם נחוו, ששום נסיון עבר לא הכין את אותה ידידה ואותנו אליהם.

פרשת וַיֵּרָא מגיעה לאחר מלחמה גדולה באזור ים־המלח, בה נלקח לוט אחי אברהם בשבי, בשעה שבֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְבִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה התחבאו בהרים עד יעבור זעם. ברגע שאברהם שומע אודות גורלו של אחיו – שהוא חטוף ושבוי בידי אויב – הוא מגיב באופן אינסטינקטיבי ויוצא מיד לשחרר אותו מיד שוביו. צו מצפונו היה ברור לגמרי, הוא ידע מי הצדיק ומי הרשע, מי ראוי לעונש ולרדיפה, ושיש לשחרר מיד את החטופים. אף על פי שידע ש״אַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳ מְאֹד״ – הוא הציל גם אותם וגם את מלך סדום.

בפרשה עצמה מספר ה׳ לאברהם על תכניתו להשמיד באופן טוטאלי את סדום ועמורה. כאן מגיע קטע ייחודי בתורה כולה, בו אברהם מצרף עצמו לשולחן הדיונים ומתווכח עם הצו האלוהי. 

״וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר – הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת  כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם־רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ – הֲשֹׁפֵט כׇּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״.

אברהם ממשיך להתמקח עם אלוהים – בהתחלה משכנע אותו להסתפק ב-50 צדיקים לשם הצלת העיר, ואז 45, 40, 30, 20 ולבסוף עשרה צדיקים. כשעוצרים לרגע ומקשיבים לדו־שיח הזה הוא נראה תמוה. מדוע עיר שלמה, שחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד יכולה להיפטר מעונשה, אותו הרוויחה "ביושר", בזכות חמישים או אפילו עשרה צדיקים בלבד? האם יש מספר שרירותי של צדיקים בתוך קבוצה גדולה של אנשים שזכויותיהם מגינות על כל הקבוצה? 

אחרי הדיון שנערך בין אברהם לאלוהים, הצו האלוהי יצא אל הפועל כלשונו, ושליחי אלוהים – אלה שרק עתה בישרו לאברהם על הולדת בנו – הצילו את קומץ הצדיקים שנמצאו בסדום (לוט ומשפחתו) והרסו את סדום ועמורה עד היסוד.

לגבי הרלוונטיות לימינו אין צורך להכביר במילים… שחרור חטופים כמטרה עליונה, הצלת מלך של עיר בה הרשע מוחלט, הקריאה לכַלות עיר באופן טוטאלי – עיר מלאה ברשע מזוקק שיש בה גם אזרחים שאינם נלחמים או שאינם יכולים להילחם. 

כל אלה הם כאן ועכשיו. השאלות שאברהם מעלה סביב ״שולחן הדיונים״ עוברות מדור לדור – הדו־שיח שלו עם אלוהים מלא סימני שאלה. גם בימים האלה מדינת ישראל נדרשת לענות על שאלות שהתשובות עליהן בעלות משמעות רבה לדורות הבאים. איך בסופו של דבר מחליטים מה לעשות תוך כדי כך שמרגישים את הרגש החדש הזה, שלא הורגש בעבר? קשה. אולי חשוב להדהד את השאלות העתיקות – במיוחד במקומות בהם נידונות סוגיות הרות הגורל. להשתמש באופן חסכני בסימני קריאה, ורק אז להוציאם לפועל באופן נחרץ – רק לאחר שסימני שאלה התיישרו והפכו לסימני קריאה.

מהו האיזון הנכון הנדרש למימוש החובה המוסרית המוטלת עלינו? 

המספרים שהוזכרו בפרשה: חמישים, עשרה וכו׳, הזכירו לי קטע קצר מפרשת יתרו, בו מייעץ יתרו למשה ליצור מערכת הירארכית שתסייע בניהול העם – ״וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת״. הסיטואציה כאן בארץ הפוכה. היא Bottom-up – הצדיקים, היוזמות וההנהגה צומחים מלמטה. שרי עשרות, שרות חמישים, שרי מאות ושרות אלפים. ואין שני להרגשה הזו, הנובעת מנטילת חלק בעשיה הקולקטיבית, בחיזוק תחושות רדומות של סולידריות – במיוחד למי שלא חוו אותם זמן רב (כמוני). הנה דוגמה אחת מני רבות, של יוזמה מרגשת במיוחד של ״הרבעון הרביעי״ – קניית פרחים מהעוטף מכספי תרומות וחלוקתם בשם חיילים/ות המילואים למשפחותיהם בעורף. לחמשת אלפי זרי הפרחים צורפו מסרים קצרים, והנה הם כאן – ענן מילים של תקווה ואהבה.

הכותב, אייל עקיבא, שב לישראל לפני 3 חודשים אחרי מגורים של 13 שנה בסיליקון ואלי.