פרשת תולדות: האם אפשר לעבור מאיבה לאחווה?

מאת: מאיה אלדר-כדר

וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק (בראשית, כ״ה, י״ט)

מחג שמחת תורה השנה נעדרה השמחה. ממש נבלעה לתוך השחור הגדול. אך גם כשהכל היה מלא עשן, פיח ואפר, השמש זרחה והשמש שקעה. יום הלך ויום בא. עבר שבוע, עברו שבועיים והנה אנחנו בפרשה השישית, פרשת ״תולדות״ – פרשה שבאה מדי שנה להזכיר לנו מאין באנו, מי הם אבות אבותינו ואמותינו. 

כמדי שנה חוזרים וקוראים ורואים איך התוכן מכוון אותנו, אנה אנו הולכים. הפרשה ששמה כן היא – ״תולדות״,  מספרת על אילן היוחסין של העם היהודי, וכן של עמי האזור, שהתחיל אי שם בכנען. 

השבוע במסגרת ״התולדות״ אנו פוגשים את דור הביניים של אבות ואמהות האומה, את יצחק ורבקה. ושוב הכמיהה האינסופית לפרי בטן והמשכיות שהובטחה זה מכבר ומובטחת שוב גם בפרשה זו. והתפילות נענו. התפילות נענו כפליים. תאומים. זה הגיע מראש עם הסבר שלא מדובר רק בשני שובבים שלא מסתדרים ״עוד מהרחם״, אלא עם הצהרה נבואית שהם ממש לא יסתדרו בהמשך ואף יובילו לפיצול ותולדה של שני לאומים שונים שלא יהיו שווים זה לזה.

״וַיִּתְרֹֽצְצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י (גיים) [גוֹיִם֙] בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר״ (בראשית כ״ה, כ״ב-כ״ג)

שני פסוקים עתיקים אלה, רלוונטיים כעת מתמיד ומספקים תזכורת למצב קיים ומציאות בלתי אפשרית. יריבות נצחית וריב אחים שהחל עוד מהרחם. האם בכלל היה להם סיכוי להפוך את האיבה לאהבה? את היריבות לאחווה? בסך הכל פרשה שישית וכבר נפגשנו עם סיפורם של קין והבל, של ישמעאל ויצחק וכעת עשו ויעקב עם השוני, הקנאה, התחרותיות והמרדף האינסופי בהכרה וקבלה של ההורים שקופצים מתוך הכתובים, שחור על גבי הקלף – האם אין סיכוי שישררו אהבה, אחוה, שלום ורעות? האם מה שהיה כך יהיה ועולם כמנהגו נוהג?

״וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃״ (בראשית כ״ה, כ״ה-כ״ח)

לכאורה אין סיכוי. אבא ואמא מדגימים מערכת יחסים שאולי התחילה באהבה גדולה, אבל זו מערכת יחסים שקיבלה תפנית עם סודות ושקרים שחלחלו למערכות היחסים עם הילדים, כשכל אחד מבני הזוג מתחבר לתאום אחר, והבחירות של ההורים מסתכמות במחיר גבוה של תככים, מריבה ובריחה. מה הסיכוי שזה יסתדר ויתחבר בדורות הבאים? הסכסוך ביניהם מגיע למימדים כל כך גדולים שרבקה מזהירה את יעקב מפני אחיו שעלול להרוג אותו, והוא נאלץ לברוח. הכל נראה שבור, גמור ואבוד: 

״וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃ וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַ֨ל־הַבְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרְכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃״ (בראשית, כ״ז, מ׳-מ״א)

ממש כמו הימים שלנו היום, ימים מלאי תדהמה, כאב ואבל אינסופי. 

אך מתוך היגון, נעצור לשבריר שניה, נזרוק מבט חטוף לאחור, לאורך ההיסטוריה, ונזכור שתמיד היה ניצוץ קטן, סדק צר שנשאר עם מספיק מקום לתקווה. אלפיים שנים לא אבדה תקוותינו וכעת לא ניתן לה לחמוק לתהומות הכאב, גם אם ממש קשה. 

בסיפור התנ״כי נפגוש את אותם אחים תאומים מתחבקים ומשלימים. תיאור שבו הם ממש נופלים זה על צווארו של זה (יש המפרשים נשיקה כנשיכה, אבל למה להרוס סיפור טוב כשאנו כל כך זקוקים לתקווה?). אז מה גורם ליעקב ועשו להשלים? האם הפיוס ביניהם צריך לכלול ויתורים? איך בכל זאת אולי ניתן לגור זה לצד זה? זה בפרשות ופרשנויות הבאות. 

שבת של שלום ומלאת תקווה לשובם של האחים והאחיות של כולנו.