פרשת בא: בכל דור ודור, מצרים מנסה לחזור אלינו, באישי ובכללי

פרשת בא מספרת על שלוש המכות האחרונות שהטיל אלוהים על מצרים – ארבה, חושך ומכת בכורות. אחרי שבע מכות ראשונות שהן בעיקר "אותות ומופתים", הקרקע מוכנה למכות שמראות למצרים, אבל בעיקר לבני ישראל, שה' הוא האלוהים בהא הידיעה. כשמגיע הרגע לצאת ממצרים, נדרש כל מי שחפץ בכך להוכיח באופן אקטיבי שברצונו להשאיר את מצרים מאחור. כשקרא מאיר פרידלנדר את הפרשה הבין שזהו למעשה הבסיס לעם ישראל – לאום שנוצר מפרטים שבחרו לקום ולעשות מעשה ולקשור את גורלם ביחד למען מטרה משותפת וכולו תקווה שגם בימים אלו נדע להשתחרר ממצרים של ימינו, ולהגדיר מחדש את עצמנו כעם

מאת: מאיר פרידלנדר

פרשת בא מתארת את שלוש המכות האחרונות שהטיל אלוהים על המצרים: ארבה, חושך, ומכת בכורות, וממשיכה ביציאת מצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה. לכאורה המשך סיפורי טבעי לפרשה הקודמת, שמשלים את עשר המכות ומכין את הקרקע למסעות בני ישראל אל ארץ ישראל.

בפועל, הפרשה מורכבת בהרבה, ואין זה מקרה שהיא מופרדת משבע המכות הראשונות מחד, ומסיפור היציאה עצמו מאידך. אם בוחנים את הכתוב לעומק, מזהים שהפרשה שמכילה הרבה חזרות וקפיצות בין נושאים – מכות, הכנה ליציאה, וחוקים ראשונים, הייתה בצדק, בעלת חשיבות גדולה מאוד לעורכי התורה, וכנראה נערכה מספר פעמים על ידי עורכים שונים. הפרשה עוסקת בעצם בנושא מרכזי אחר, הנחת היסודות לקיום עם ישראל: האמונה באל האחד, המורשת המאחדת לאורך הדורות, קיום מצוות עשה ואל תעשה בסיסיות, וזכות הבחירה להשתייכות לעם.

בעוד שבועיים, בפרשת יתרו, במעמד הר סיני, מעניק ה' לעם את עשר הדברות. הדיבר הראשון, שמבסס את קיום האל היחיד, את שאר הדברות ואת מעמד החוקים של היהדות: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (שמות כ' ב')" מופיע כבר בפרשת בא. הפרשה מתחילה עם הפסוקים: "וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃ וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאׇזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ (שמות י', א-ב), ומסתיימת בפסוק "וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃" (שמות י"ג, י"ד).

כלומר, עיקר הפרשה הוא הבסיס לברית האלוהית עם עם ישראל לדורותיו. הבסיס הוא לא "אני ה' שברא את העולם בשבעה ימים", או "אני ה' שבער בסנה למשה", או "אני ה' האל הנורא שהביא את המבול", וגם לא "אני ה' שהביאכם אל ארץ ישראל". אלא " אני ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים", אני ה' שבניתי אתכם לעם אחד, חופשי, עם מורשת אחת, שמוזכר בפרשה לפחות חמש פעמים. ובכל יום, בכל חג, בקידוש שישי, בתפילין ובמזוזה חוזרים יהודים באמירת הבסיס לקיומו של העם, ופעם בשנה בפסח, מחזקים את המורשת לדורות הבאים.

מספר שאלות עולות בקריאת הפרשה, והעיקריות בעיני:

  • מדוע מופרדות שלוש המכות האחרונות משבע הראשונות?
  • מדוע מבקש ה' ממשה להורות לבני ישראל לסמן את בתיהם בדם כדי שיוכל לפסוח עליהם במכת בכורות?
  • מדוע מופיע כבר בפרשה מוקדמת זו אוסף החוקים הראשון של התורה?

כילד, כשלמדתי את הפרשה, וגם בזמן החזרה על המכות בהגדה של פסח, ההסבר העיקרי לריבוי מכות מצרים ולסדר העולה ברמת הסבל למצרים היה הכבדת לב פרעה, וההוכחות על כוחו וגדולתו של אלוהים, כדי שבסופו של דבר ישחרר את כל העם. אולם בקריאה בשנים האחרונות, הבנתי שהמכות לא נועדו רק להקשות את לב פרעה, אלא בעיקר נועדו לבסס את האמונה הראשונית של בני ישראל באל האחד, ובעצמם, והיוו הכנה לבחירתם האקטיבית האישית בגורל המשותף. כדי שבני ישראל יצאו ממצרים, צריך קודם כל להוציא את מצרים מבני ישראל. הם צריכים לעבור מהפך מחשבתי, לעבור מפאסיביות לאקטיביות.

אחרי שבע מכות ראשונות שהן בעיקר "אותות ומופתים", הקרקע מוכנה לשתי מכות שמראות למצרים, אבל בעיקר לבני ישראל, שה' הוא האלוהים בהא הידיעה. ה' שולט בסדרי עולם, והוא בפרט גדול וחזק מאל השמש, שהמצרים האמינו בעליונותו על פני כל האלים האחרים. במכת הארבה מכוסים השמים לגמרי ואור השמש לא חודר את ענן הארבה. "וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כׇּל־הָאָ֘רֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָ֒רֶץ֒" (שמות, י', ט"ו) ובמכת החושך, השליטה באור השמש אף חזקה יותר והחושך הוא "חושך מצרים". "וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכׇל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם׃" (שמות י', כ"ב, כ"ג). במכת החושך ה' גם מתחיל את השלב הבא, העברת בני ישראל ממצבם הפסיבי, לבחירה האקטיבית האישית שהם יתבקשו לעשות בסוף הפרשה.

וכך, לפני מכת בכורות, אחרי שנוצקה התשתית לגדולתו של ה', ואחרי שמצרים האישית צומצמה במידת האפשר, ה' דרך משה, נותן לעם תקציר של החוקים העתידיים, דתיים וחברתיים – הכרזת העצמאות הצפויה, כשישתחררו לגמרי ממצרים ויהיו אזרחים חופשיים ושווים בארצם, בני ישראל וגרים. "כִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶ֘סַח֮ לַיהֹוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כׇל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכׇל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃" (שמות י"ב, מ"ח-מ"ט) וגם שמירת המורשת והאזכור היום יומי של השחרור מהעבדות, שישמר עלייהם מאוחדים וישרי דרך לדורי דורות "וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחׇק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃" (שמות י"ב, כ"ד).

כעת מגיע הרגע המכריע, וה' ומשה נותנים לעם את זכות הבחירה. כל מי שחפץ או חפצה להצטרף למסע הזה, הלא לגמרי נודע, שיהיה לא ממש פשוט, נדרשים לראשונה באופן אקטיבי להחליט אם ברצונם לצאת לדרך חדשה ולהשאיר את מצרים מאחור. לא בהסתר, אלא תוך ביצוע פעולות גלויות במשך כמה ימים: להכין צידה לדרך, להכין את הכבש, לידע את השכנים, וביום הארבעה עשר לחודש לסמן פיזית את ביתם כדי שה' יפסח עליו בביצוע מכת הבכורות. זוהי ההחלטה לא פשוטה והיא תשפיע באופן מידי וארוך טווח על עתידם ועתיד צאצאיהם. ומדוע ה', שבמכת החושך הבדיל בקלות בין בתי בני ישראל לבין בתי האחרים, דורש את התהליך הגלוי ואת הסימון? כי הוא רוצה שכל אחד ואחת יחליטו באופן מושכל וברור אם הוא או היא מעוניינים לקחת את הסיכון ולהיות חלק מהשינוי, חלק מהעם. "וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃" (שמות י"ב, כ"ב)

וזהו הבסיס לעם ישראל. הלאום שנוצר מפרטים שבחרו לקום ולעשות מעשה, לקשור את גורלם ביחד למען מטרה משותפת, שוויונית וארוכת טווח. ה' ומשה לא מכריחים אף אחד להצטרף, לא קובעים מראש מי יבוא ומי לא, אבל גם אין יושבי גדר. מי שלא מחליט לקחת חלק אקטיבי בעצם החליט שלא להצטרף.

ובכל דור ודור, מצרים מנסה לחזור אלינו, באישי ובכללי. אנחנו מתרגלים לפאסיביות המפנקת, הופכים שאננים, מסתאבים וחוזרים והופכים לעבדים. אבל מגיע הרגע שבו חייבים להתעורר ולהשתחרר ולשנות, חייבים שוב להשתחרר ממצרים, תוך כדי קבלת החלטות אמיצות. רגע שבו שוב, אי החלטה היא בעצם השלמה שמה שהיה הוא שיהיה, החלטה להישאר עבדים במצרים.

בסמיכות לפרשה, בשבוע הבא, מגיע ט"ו בשבט, חג של התחדשות ותקווה. מקווה לשחרור החטופים, לא רק ביד חזקה ובזרוע נטויה, אלא גם בחוכמה ובחמלה. מקווה שנדע להשתחרר ממצרים של ימינו, ולהגדיר מחדש את עצמנו כעם.

שבת שלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

Back to top button