פרשת תצווה: למה בכלל להעביר את הלפיד אל הרץ הבא?

מאת: טובה בירנבאום

"נר התמיד" הוא סמל עוצמתי ומעניין בתרבות היהודית, אותו אנו פוגשים מיד בתחילת הפרשה: "ואַתָּה תְּצַוֶּה אֶת–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד בְּאֹהֶל מוֹעֵד… מֵעֶרֶב עַד–בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָֹה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם" (שמות כז).

על פי המסורת, נר התמיד היה אחד משבעת הנרות במנורת הזהב בבית המקדש, אשר דלק באופן תמידי ורצוף, ובניגוד לששת נרות המנורה האחרים, אף פעם לא כבה; בכל ערב היה הכהן הגדול נוטל ממנו אש ומדליק ברוב טקס שאר נרות המנורה (נר- הכוונה לנר שמן).

רבות נכתב על הממד הניסי שהיה באותה אש תמידית ובמשמעותה הרוחנית; ישנו מדרש שאף מרחיק לכת ואומר כי אש נר התמיד הֵגֵנה על עם ישראל ושמרה עליו כל עוד היא דלקה (אוצר מדרשים, מדרש לחנוכה). זה עשוי להסביר מדוע, על פי הסיפור, היו חיילי אנטיוכוס להוטים כל כך להשבית את העבודה בבית המקדש ולטמא את השמנים ומדוע הדלקת המנורה הייתה הפעולה הראשונה שעשו המכבים בבית המקדש עם הניצחון.

אש שדולקת באופן קבוע במקדש, שאיננה כבה אף פעם והיא בעלת סגולות מיוחדות קיימת לא רק אצלנו, אלא אף בדתות ותרבויות אחרות. היא מסמלת מהות שנשמרת לאורך הדורות ומועברת בהתמדה מנר לנר, מדור לדור, כאשר המקור הראשוני שלה עדין גלום בה וממשיך להתקיים לאורך הדורות. אין פלא, אם כן, כי המנהג של נר התמיד נמשך גם לאחר חורבן הבית והועתק לבתי הכנסת: "אף על פי שחרב המקדש ובטלו הנרות, הרי בתי כנסיות ובתי מדרשות שמדליקין בהן והן נקראין "מקדש מעט" (מדרש הגדול ויקרא), והרב פרופ' יהוידע עמיר כותב כ"כ יפה: "אנו רגילים לדבר על הנר כ"נר תמיד". ככזה אנו רואים בו נר הדולק תמיד וללא הפסק, תחילה במשכן, אחר כך בבית המקדש ובאלפיים השנים האחרונות בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות. האור ההולך ונמשך המוקרן ממנו נראה כמסמל את נוכחותה של הקדושה, את שכינתו של האל בקרבנו, את ההמשכיות מרגע תפילה ולימוד למשנהו, מדור לדור ומקהילה לקהילה".

אכן טבעי שבקרב עם נודד שאורח חייו, מקום מגוריו ותנאי חייו משתנים מדור אחד למשנהו, התפתח מנהג שמסמל את הכמיהה לקשר שבלתי יינתק עם הדורות הקודמים, את הצורך בהוכחה ואישור לכך שאנו עדין מחזיקים בגחלת וכי גם אנחנו נמלא את חובתנו ההיסטורית, התרבותית והדתית במרוץ הלפיד הזה, וגם אנו נעביר אותה באחריות הלאה אל הדור הבא.

כמה אירוני או מקסים (תלוי את מי שואלים) שבדור שלנו הפכה אש נר התמיד בבתי הכנסת לאש חשמלית מרצדת אשר דולקת כל הזמן, או לפחות כל עוד אין הפסקת חשמל. בעיני כאן נעוץ לב ליבו של העניין: השוואת המסורת היהודית לאש מאפשרת את הדימוי של העברה מדור לדור בבחינת "המדליק נר מנר– הנר דולק וחברו אינו חסר" (במדבר רבה). אך מה בעצם מועבר כאן? מבחינה כימית, באש החדשה אין מן החומר של האש המקורית אך עדין מדובר, לכאורה, באותה אש. האש, צורתה וצבעה משתנים בכל רגע ורגע אך היא עדין נחשבת אותה אש. המהות של האש היא אינה החומר ממנו היא עשויה אלא הידיעה כי היא הודלקה לפני כך וכך שנים והועברה כך וכך פעמים.

ואם נדבר על מסורת- מה בדיוק אנחנו מעבירים מדור לדור? מה יש לאורח חיים יהודי בעידן המודרני במשותף עם אבותינו ואימותינו המקראיים? לא פעם אנו מוצאים את עצמנו מתאמצים להעביר את ה'אש' הזו הלאה, אך לא בטוחים מה בדיוק אנחנו מצליחים להעביר ולמה בעצם, ואף תוהים מה תהיה צורתה של אותה אש בדור הבא ומה והאם יש במשותף בינה לבין האש הראשונית אליה אנו כה רוצים להיות נאמנים.

בעיני התשובה טמונה בנר החשמלי המרצד- צורתה, צבעה והחומר ממנו עשויה האש משתנים מרגע אחד למשנהו, אין לה תבנית אחת ואין שום אפשרות להעביר אותה בדיוק כמות שהיא אל הנר הבא. גם במעמד הסנה אומר אלוהים למשה כאשר הוא מדבר אליו מתוך האש- "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג)- בכל דור אהיה מה שאתם תקבעו שאהיה: צורתי, צבעי ומידת חומי תהיה ההשתקפות של אמונותיכם, השקפת עולמכם והערכים התרבותיים אותם תרצו להניח במרכז חייכם; והשאיפה להעביר את הלפיד הלאה בנאמנות ובו בזמן גם לעצב את שלהבתו על פי דורנו- היא היא המשמעות, בעיני, של "נר התמיד" .

שבת שלום!