פרשת ויקהל: 40 שנות טירונות לפני שמקימים קהילה 

מאת: טובה בירנבאום

הלוואי וכל קבוצת אנשים שרוצים לחיות יחד הייתה עוברת בצוותא תקופת "הכשרה" במדבר כמו שעברו עם ישראל… זאת המחשבה שעלתה בי כשקראתי השבוע את הפרשה. נכון, 40 שנה זה קורס קצת ארוך אבל בכל מקרה מעניין להסתכל על תקופת הנדודים במדבר כעל תקופה שתוכננה על מנת לאמן ולהכשיר את אוסף העבדים שהפך בין רגע לעם להיות ולתפקד כקהילה. בני ישראל מתאמנים קודם "על יבש" בתרגילים שיסייעו להם, בהגיעם סוף סוף לארץ המובטחת, לבנות קהילה יוצרת, סולידרית, שמציבה את ערכיה במרכז העשייה והשיח, ושמצליחה לראות גם את צרכיו של האינדיבידואל. אולי זוהי הסיבה שהפרשה מתחילה במילה "ויקהל" ועל כן נקראת 'ויקהל'- הפרשה מזמינה אותנו להתבונן וללמוד מקורס ההכשרה לבניית קהילה שעברו ישראל במדבר.

משה מקהיל את העם לקראת השלב המעשי של בניית המשכן- בניית המבנה הפיזי, כלי המשכן, בגדי הכוהנים, רקיחת הקטורת ועוד. על בני ישראל מוטל תרגיל מאתגר בעבודת צוות, גיוס משאבים, ניהול תקציב, חלוקת עבודה וכל מה שנדרש על מנת לבנות מקום פיזי מוחשי שייבנה ע"י כולם ויהיה שייך לכולם.

באופן מפתיע משה מתחיל דווקא לא בעבודה אלא במנוחה. הדבר הראשון שהוא מורה הוא: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (שמות לה). המסר העצום שמעביר משה לעם הוא כי הדבר הראשון שעל קהילה להניח ביסודותיה ובתשתיתה הוא הזכויות הסוציאליות המגיעות לכל אדם; שֵגָם הַגֵר והעבד, שקולם לא נשמע בחלונות הגבוהים, גם הם זקוקים וזכאים ליום שכולו צוותא ורוח.

וזוהי, בעיני, הנקודה השנייה שמשה מורה לעם בבחירתו לפתוח את דבריו עם השבת; הבסיס השני ההכרחי לכל קהילה הוא העיסוק ברוח. הקצאת יום אחד בשבוע שבו כולם נחים מטרדות היום יום ומתפנים לעסוק בדברים שנפש האדם אינה יכולה בלעדיהם- רוח, יצירה ומשפחה; ושקהילה אינה שורדת בלעדיהם- שיח, טקס וקצת שקט.

שני היסודות הללו- העזרה לחלש והעיסוק ברוח ויצירה הם העומדים ביסוד קהילה מתוקנת. לקראת בניית מבנה פיזי שיהווה בית לעבודת ה', מזהיר משה את העם ומתריע כי אין תורה ללא גמילות חסדים ואין רוח ללא חסד. עבודת האל, אם היא נעשית בתוככי המקדש פנימה וכוהניה אינם מתבוננים החוצה ואינם מישירים מבט אל החלש והנזקק- היא אינה עבודת ה' כלל ואיננה יצירה לשם שמיים.

התמונה הבאה שנגלית לעיננו שייכת לתחום גיוס המשאבים- התרומה הוולונטרית של חברי הקהילה לפרויקט. הטקסט מצייר תמונה יפהפייה ומרגשת שבה אלפי ידיים מושטות ומגישות מכל טוב: אבני חן, יריעות בד, תכשיטי זהב, כלי כסף, נחושת, שמנים ובשמים. מה שמעניין הוא כי בניגוד לרווח בתנ"ך, נעשית כאן אבחנה בין תרומתם של הגברים לתרומתן של הנשים: "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים…" בניגוד לגברים שמחזיקים ברכוש, הנשים הן נטולות רכוש ואינן יכולות לתרום כסף וזהב, אך הן יכולות לנדב את כישוריהן, זמנן ומרצן. את התכלת והארגמן שהביאו הגברים הפכו הנשים בעזרת הפלך ליריעות בד מפוארות כיאה למשכן האל.

האבחנה המפורשת והחריגה הזו באה גם להבחין בין נתינה כספית לבין נתינה פיזית, ולרמוז כי לא נכון להסתפק בנתינה חומרית בלבד, כזאת שניתנת ממרחק בטוח; על כל חבר/ה בקהילה להיות מושקע/ת בעשייה הקהילתית גם במובן הפיזי, הרגשי, הערכי והאידיאולוגי. תרומה שיש בה מעורבות ויכולת השפעה על עיצוב דמותה ורוחה של הקהילה. ולכן לא לחינם מדגיש הטקסט את השתתפות הלב בנתינה בנוסף ליד- "וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד".

שיעור נוסף בתרומה לקהילה אנו לומדים כאשר נאמר למשה כי התרומות שזורמות אל המשכן רבות מידי ובשלב זה הן אינן מסייעות יותר אלא מכבידות. משה מיד מצווה על העם להפסיק את פרץ הנתינה ומאפשר לעם ולנו להפנים כי לעיתים התורם אינו באמת תורם עבור הקהילה אלא עבור עצמו; הוא אינו מכיר מקרוב את צרכי קהילתו ואינו טורח להקשיב ולהתבונן בה באמת; ברור לו כי הוא יודע מה הקהילה צריכה וכיצד יש לקדם אותה. הוא חש סיפוק עצום מהחסד השופע ממנו, אך כמובן אין זו תרומה לקהילה כי אם לעצמו בלבד.

האמן שמנצח על העשייה כולה הוא בצלאל בן אורי שהטקסט מתאר אותו כ"חכם לב חושב מחשבות" שחונן בחכמה, בינה ודעת. מפתיע שלאומן המפורסם ביותר בתנ"ך מוצמדים סופרלטיבים דווקא מהכיוון הרציונלי, אך גם החכמה הזו טמונה בלב; על מנהיג אמיתי להיות "חכם לב"- לנקוט במנהיגות שצועדת קדימה מתוך ראייה חדה של המטרה ותוכנית פעולה ברורה, אך גם כזו שמביאה בחשבון את רגשותיהם, כבודם ורצונם של אלה ההולכים אחריו.

בתחילת הפרשה הבאה נתקל להפתעתנו בתיאור מפורט של תקציב הפרויקט וכיצד בדיוק נוצל: "וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ…" (שמות לח). הרשימה ממשיכה ומפרטת מהו הסכום שנאסף בגביית מחצית השקל, איזו כמות של כסף וזהב נדרשה להכנת כל כלי וכל קרס, ומהם סוגי וכמויות הבד ששימשו להכנת בגדי הכוהנים. הנקודה הזו מרגשת וחשובה בעיני: על כספי הציבור להיות מנוהלים ביושר ובשקיפות בלתי מתפשרת; לכל אחד מחברי הקהילה צריכה להיות האפשרות לבדוק ולדעת כיצד בדיוק נוצלו המשאבים הציבוריים וכמה נותר בקופה. בימים אלה של סערות פוליטיות אין סופיות על חוסר שקיפות של ניהול כספי ציבור, בהחלט ניתן ללמוד דבר אחד או שניים מקורס הכשרת בניית הקהילה שעוברים בני ישראל במדבר.

התמונה איתה אני יוצאת אל השבת היא תיאור הרגע בו היריעות, הקרשים, אבני החושן, הבגדים, הארון, המזבחות וכל חלקיו של הפרויקט המפואר שנקרא 'משכן' מתחברים ומתקבצים לכדי דבר שלם. הטקסט מתאר כיצד חוברו חמש יריעות הבד לכדי גג אחד ע"י לולאות וקרסים: "ויַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת-הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל-אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (שמות לו). בכל קהילה יש פנטזיה נסתרת שיום אחד יהיה ניתן לכנס את כולם תחת קורת גג אחת, שכולם יחזיקו בהשקפת עולם אחידה והכל יהיה פשוט כל כך; אך גג המשכן היה עשוי יריעות יריעות שחוברו זו לזו בהמון אהבה וסבלנות; וכאשר הונח הגג על הדפנות, חוזקה יתד אחת סוררת והוברקה המנורה בפעם האחרונה, היה המשכן אחד ובו זמנית ראה בו כל אחד את חלקו שלו.

שבת שלום!