מודה אני

נעה כהן אליאש

השנה האחרונה גרמה לכולנו להעריך מחדש את הטוב שנפל בחלקנו, ואת השקט היחסי שאנחנו זוכים לו כאן בעמק. אבל גם באזורנו, המציאות יכולה להפתיע עם צרות יותר ״שגרתיות״.

וכך, שבוע לאחר תחילת השנה, בעודי חוזרת מליווי של הקטן לביה״ס ברגל, זכיתי למפגש מפתיע: נהגת שהסתנוורה מהשמש, ולא חשבה חלילה להאט בצומת, התנגשה בי עם הרכב. מסוג הדברים שאתה לא מאמין שיקרו ליד הבית, והנה הוא קרה ממש כאן, בכביש שליד הבית. אני לא יודעת אם לצערי או לשמחתי, אבל איבדתי את ההכרה ואיתה את הזיכרון של הדקה האחרונה לפני הפגיעה, כך שאפילו אין לי מושג איך זה קרה. רק התוצאה ידועה לי – 3 שברים באגן, ופגיעות קלות יחסית בראש ובצוואר. לדברי כל מי שטיפל בי ושמע מה קרה, היה לי מזל גדול.

למזלי הרב, שבועות ספורים לפני כן התחלתי בתרגול יומיומי של כתיבת 3 דברים שאני מודה עליהם, תוך כדי התמקדות בתחושת ההודיה. וכך, חוויית הימים הראשונים שאחרי התאונה הפכה עבורי לתרגול מתמשך של הכרת תודה. היו לי המון דברים להודות עליהם לאורך כל הדרך: ההתגייסות המלאה והמיידית של המשפחה והחברים, המזל שהביא אותי למיון בסטנפורד ולאשפוז בחדר הכי טוב בבית החולים, והטיפול המסור של הצוות הרפואי הנהדר, שעושה עבודה קשה בסבלנות ובחיוך. ומעל הכל, לתומר יקירי, שהתמודד עם הדאגה בגבורה, והשתלט במהירות גם על תפעול הבית כולו, וגם על עזרה לאשתו הפצועה.

גם בזמן ההחלמה בבית, המשכתי בהכרת תודה על הטוב האינסופי – של היקום, של כל הסובבים אותי, ושל משככי הכאבים כמובן. כל יום הכאב פוחת מעט, וכל יום תנועה חדשה מתגלה, והנה, פאסט פורוורד חודשיים וחצי, ואני הולכת ללא הליכון, לאט ובזהירות. כל יכולת חדשה מרגשת אותי עכשיו, כמו תינוק שמגלה את העולם ואת האפשרויות לפעול בו: לרקוד, לעבוד, לנגן, לבשל, ואפילו לישון על הצד! לא האמנתי שאי פעם אודה על היכולת לזרוק את הזבל, אבל הנה, גם זה קורה. אפילו העובדה שהראש במקום כבר לא מובנת מאליה (אפשר להתווכח אם היה במקום לפני כן, אבל ניחא).

הדברים הקטנים האלה יפסיקו להפעים אותי בהדרגה, זה ברור. ככל שאני חוזרת לתפקוד מלא, גם התסכולים השגרתיים חוזרים למקומם הטבעי. אבל החיים מזמנים לנו, בין אינסוף רגעי הכאב והצער, גם אינסוף הזדמנויות לשים לב למה שטוב בחיינו. אני אמנם ניצלתי מצב קיצוני (שאני לא מאחלת לאף אחד) לצרכי תרגול, אבל ממש לא צריך לחכות לתאונה כדי להתמקד במה שיש לנו, ולהודות עליו.

ואם להודות, קליפורניה לא חזקה בסימון מעברי חציה – ובתור פיצוי, מרשה להולכי רגל לחצות בצמתים ללא סימון. אז סעו בזהירות בשכונות מגורים, ותיזהרו בצמתים. ואמן שכולם יחזרו הביתה בשלום.

*נעה כהן אליאש היא Program manager ב-Western Digital, מתגוררת בסאניוויל.

יעל וגנר

יום שישי, 5 פברואר, 2021 היה היום בו הפכה דארבי, כלבתי האהובה, רשמית לחלק ממשפחתי. במשך השנים שקדמו לדארבי הייתי בעיקר עסוקה בלא לאהוב את עצמי. התכנסתי יותר ויותר פנימה, אל תוך קונכיה מנוכרת ומתנכרת, שכלום לעצמי לא מפרגנת. את האנשים שאהבו אותי ודאגו לי לא ראיתי ממטר, ובמקום לתת לעצמי כלב שאני כל כך אוהבת, הענשתי את עצמי עם המנטרה ״חבר תחילה. אם אין חבר, אין כלב".

כמעט ארבע שנים מאוחר יותר, עדיין בלי חבר, אני מאושרת יותר מכפי שאני יכולה לזכור. את לא יכולה לאהוב כלבה מבלי לאהוב את עצמך. את לא יכולה לפתוח את ליבך לכלבה מבלי לפתוח את ליבך לעצמך ולעולם.

דארבי לא יודעת, אבל להחלטה לאמצה קדמה טבלת בעד ונגד, כי הראש היה חזק מהלב.

טיעוני הנגד עסקו לא מעט ב-Pain in the ass שבא עם הכלב, מהשערות ועד הקרציות. אולם אז ״עורך הדין״ שייצג את האינטרסים האמיתיים שלי הגיב: ״ומה עם 'כאב התחת' שבא עם גבר? (מהשערות ועד הקרציות??).

חייבת להודות שלאורך הדרך דארבי סיפקה לא מעט "כאבי תחת". כבר ביום האימוץ כשהיא קצת מסוממת בעקבות ניתוח קשה, היא פחדה להיכנס לרכב. נאלצתי להרים את כל 57 הפאונד של תת-משקלה אל תוך המכונית, ואז תוך כדי הנסיעה לביתה החדש פינקה אותי בשלשול מפואר. בחודש הראשון, כל נסיעה הניבה שלשול, הקאה, או שניהם. ואני ניקיתי. כבסתי. קרצפתי. ואהבתי. בהמשך גם היו חרדות, תקיפות כלבים אחרים, ועוד כל מיני פינוקים, אבל שום דבר מכל זה לא הוריד ולו במילימטר את מפלס האהבה שלי אליה.

אז איך אומרים תודה בכלבית? עם הרבה עצמות, מיילים של הליכות, שיער כלבה בכל מקום, ואהבה ללא תנאים.

מיומה הראשון איתי אני מחבקת, מלטפת, מנשקת… ״רק בשביל לקבל חיבוק״, כמילותיו של חמי רודנר.

נתן זך הבין וידע:

״כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.״

…

״כולנו רוצים לאהוב,

כולנו רוצים לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

שיהיה לנו כח.״

אז תודה דארבי, שכל ליקוק, כל כשכוש זנב שמח, כל סשן חיבוקים על השטיח, עדיין ממיס ומשמח. ותודה גם לקהילה המדהימה שלנו שבהרף 24 שעות תרמה את כל הציוד הנחוץ כדי להפוך בית למקום מזמין לכלבה הזקוקה לאהבה, ושתמיד מצילה אותנו כשאין דוגסיטר זמין בסביבה.

ככל שאני אוהבת יותר, יש בחיי יותר אהבה. וכל זה בזכות כלבה אחת, יחידה ומיוחדת.

יעל וגנר, היא מנהלת מוצר ב-PayPal, מתגוררת בסנטה קלרה.

חגית שקל

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.

זה הפסוק שאני מצטטת כל בוקר במשך עשרות שנים בדיוק ברגע שהתודעה מתחברת שוב אל הגוף, מן תרגול של המוח להיות בהודיה ובהכרת הטוב ובמקביל תרגול ההבנה שהחיים עצמם הם מתנה.

השנה האחרונה טלטלה אותנו, והכניסה אותנו למציאות שלא הכרנו בדור שלנו. מציאות של פחד, חשש מפרוגרום, שנאה חולנית שלא ידענו שקיימת, וגם אנטישמיות שלפתע הכתה בנו בפנים. ביחד עם הקשיים והאתגרים, הפחד והכאב, בדיוק כתגובה לרגשות קשים אלו, צומחים וצצים כוחות, עוצמות ואידיאולוגיות.

ישנו ביטוי שאומר: ״אינך יכול לבחור את האירועים בחייך, אך כן לבחור את ההתייחסות שלך אליהם.״

אז אנחנו החלטנו להילחם. כאן בארה״ב אנחנו נלחמים נגד אנטישמיות ובישראל נלחמים, פשוט נלחמים – כטב"מים, טילים, ירי וסכנת חיים. בישראל לצערינו זו לוחמה אמיתית.

התודה הגדולה שלי היא לחיילים שלנו בצבא או כמו שנפתלי בנט קורא להם, ״דור של אריות״, או כמו שאני קוראת לאריה הפרטי שלי – יובלי.

אני חושבת ונפעמת מהילדים שבסביבות גיל 20 מוכנים לסכן את חייהם ולתת שנים נפלאות מחייהם עבור הגנת העם, מההבנה שלהם שיש משהו כללי ועצום כמו עם וכמו מדינה שהם מעל לאדם פרטי ואף מעל לעצמם. משהו דוחף אותם בכל פעם מחדש לצאת מהבית הבטוח והנוח ולגור בתנאים קשים, להיות רחוקים, ולהאמין שהם חלק משליחות, חלק ממטרה נעלה. באיזשהו מקום, אני אפילו שמחה בשבילם כי הם מרגישים בעלי משמעות והם מרגישים שהם פועלים למען מטרות נעלות.

הפסיכולוג הידוע, אברהם מאסלו, שדיבר על תיאוריית הצרכים, האמין שהצורך הנעלה ביותר של האדם, הוא המימוש העצמי – ״אם את/ה מתכוון להיות פחוּת ממה שאתה מסוגל להיות, סביר להניח שתהיה אומלל כל ימי חייך״.

ומצד שני כאמא, אני מתפללת, חושבת, ומייחלת לטוב. אפילו בכתיבת מילים אלו אני נזהרת במילים…כדי שחס וחלילה לא …כי החייל האמיץ, הגיבור, הקשוח…הוא התינוק שלי.

אני מודה ודואגת, גאה וחוששת, מקווה ומתפללת. כל יום שישי, כשהשבת נכנסת, אני מכבה את כל החול ומקבלת את פני הקודש. מדליקה נרות ומתפללת. ככה כל שבת…הקב״ה, שמור על יובל שלי ושמור על כל חיילי צבא הגנה לישראל. כל שבת אני אומרת לו ״שומר ישראל לא ירא רע״. אני עושה עם האחד שבמרומים מן חוזה סמוי שכזה, שמי שככה נותן ומשקיע למען הכלל…למען ישראל, זכאי לכך שה׳ ישמור עליו ולא יקרה לו רע.

אז תודה לכל החיילים והחיילות האמיצים שלנו, ולכל החיילים הבודדים מהאזור שלנו שהם גיבורים בגוף ובנפש שמוכנים גם לעזוב בית וגם לצאת ולהילחם. תודה שאתם שומרים לנו על המדינה. אנחנו מנסים בתמורה לשמור על המדינה שלנו גם מכאן, סוג של שיתוף פעולה ייחודי לדור שלנו, הגנה על ישראל מבחוץ ומבפנים.

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ומודה אני לחיילים ולחיילות, והעיקר שכל הילדים שלנו יחזרו הביתה בשלום.

*חגית שקל היא מטפלת קלינית, מתגוררת בסאניוויל.

נועה שפירא-מאור

חג ההודיה הוא הזדמנות להביט לאחור ולהכיר תודה על מה שהשגנו, גם כאשר הדרך הייתה רצופת אתגרים.

השנה האחרונה הייתה אחת הקשות שידעה מדינתנו, מלאה בטלטלות נפשיות ומציאות מורכבת, שנבעה מהמלחמה והותירה בכולנו חותם. עבורי, בפן האישי, זו הייתה שנה שבה בחרתי לערוך שינוי קריירה, בזמן שהלב נדד אל הארץ – אל החטופים, החיילים, המפונים מבתיהם, והמשפחה. שנה שבה התחזקה בי תחושת ההערכה למשפחתי ולכוחה של קהילה.

מעט לפני אירועי 7 באוקטובר, החלטתי לצאת למסע חדש בחיי. שורשיו נטועים עמוק בשלהי שנת 2016, כשהגעתי עם משפחתי לקליפורניה במסגרת שליחות משרד החוץ כקונסול ישראל לעניינים קונסולריים וקצינת המנהלה לצפון-מערב ארה"ב, בקונסוליה בסן פרנסיסקו. זו הייתה החלטה קשה שדרשה ממני להיפרד מהוריי המבוגרים ומהמשפחה המורחבת, לצד ההתמודדות עם ההשלכות על בן זוגי וילדיי. עם זאת, בזכות התמיכה הרחבה של משפחתי, קיבלתי על עצמי את האתגר.

במשך כשבע שנים, מתוך מחויבות לשירות הקהילה, ניהלתי את מערך הקונסוליה וזכיתי להערכה רבה. עם זאת, בתום השליחות, ולאחר 24 שנות קריירה דיפלומטית, בחרתי להגשים חלום ישן, ולהיכנס לעולם הנדל"ן.

ההחלטה לא הייתה קלה. היא לוותה ב"רעשי רקע", ובתקופת המלחמה אף גברו הספקות והקושי. לצד האתגרים המקצועיים התמקדתי בעיקר במחשבות ובדאגה לבית, למשפחה שנשארה מאחור, ובעשייה רבה למען ישראל: איסוף מכתבים לחיילים, תרומות, קידום אג'נדות והשתתפות בפעילויות למען החזרת החטופים, תוך מאבק באנטישמיות הגואה. בתוך כל אלה, זכיתי למעטפת של תמיכה ועידוד להמשיך ולהגשים חלומותיי גם בתקופות קשות, עד להשלמת הלימודים והבחינות הנדרשות, ויצאתי לדרך כסוכנת נדל"ן ונוטריון מוסמכת בקליפורניה.

כשאני מהרהרת במסע שלי, אני מתמלאת בהודייה גדולה לכל כך הרבה אנשים שצעדו איתי בדרך, ובעיקר למשפחתי – להוריי, לאחיותיי ולמשפחותיהן, שחרף המרחק הפיזי וההתמודדות עם אתגרי המלחמה, העניקו לי כוח ועידוד, ולבן זוגי וילדיי, שמלווים אותי לאורך כל השנים באהבה ותמיכה בלתי פוסקת. משפחתי היא עוגני והשראתי.

אני מלאה בהודייה גם לקהילה הנפלאה, שעוטפת אותי לאורך השנים – הן בקונסוליה והן במסעי החדש. התמיכה והערבות ההדדית הופיעו השנה במלוא עוצמתם, וחיזקו בי את ההבנה על זכותי להשתייך לקהילה כזו.

ולבסוף, אני בהודייה הפרטית שלי, על הכוח לצמוח בתקופה מאתגרת כל כך. השינויים האלו הם תזכורת לכך שגם בזמנים קשים, יש אור שמוביל אותנו קדימה – אם רק נבחר לראות אותו.

מאחלת שנזכה תמיד לראות את האור, שהחטופים והחיילים יחזרו בשלום, ושנחזור לבנות ולהיבנות יחד ולהודות על מה שיש.

*נועה שפירא-מאור, היא קונסול ישראל לשעבר לצפון-מערב ארה"ב בקונסוליה בסן פרנסיסקו וכיום סוכנת נדל"ן ונוטריון, מתגוררת בליברמור.

שלומית בן לוי

ימימה אביטל הייתה פסיכולוגית, פילוסופית ומורה רוחנית ישראלית שפיתחה גישה ייחודית להתפתחות פנימית בשם "חשיבה הכרתית" שעיקרה – לימוד עצמי מתוך חוויות היום-יום. החשיבה ההכרתית מציעה כלים לעיבוד רגשות ומחשבות עם דגש על הקשבה פנימית, ויצירת חיבור עמוק בין האדם לבין עצמו ובינו לבין סביבתו. תהליך הלמידה הוא הדרגתי ומותאם לאדם, ומטרתו להוביל לשקט פנימי, שחרור עומסים רגשיים ולשיפור מערכות יחסים.

שיטת ימימה נלמדת בקבוצות לימוד רבות בישראל ובקהילות יהודיות ברחבי העולם, כולל אצלינו בעמק.

בשנה האחרונה נפלה בחלקי הזכות להשתתף במפגשים שיזמו לירון דותן וענבר חסיד שמתוך תחושת שליחות מעבירות הלאה את התורה של ימימה ועל כך אני מודה להן מאוד. המפגשים השבועיים שלהן הפכו עבורי למקום בו אני יכולה לדבר בפתיחות ובכנות על כל נושא. בכל שיעור אנחנו עוסקות בטקסט אחר של ימימה ומתוכו אנו לומדות משהו על חיי היום יום שלנו, מדברות על הקשיים, משתפות בשמחות ותומכות אחת בשניה.

במהלך השנה למדתי כיצד לזהות דפוסי התנהגות, לנסות להבין מה המקור שלהם ואף להתחיל לשנות אותם. הכרתי נשים מדהימות, חזקות וחכמות, קיבלתי תמיכה והבנה ובעיקר – קיבלתי מלירון כלים להתמודדות עם עומסים ולמדתי ממנה לתת חום לכאב ובכך לתחום אותו בפינה העליונה של הלב, או במילים אחרות, הקושי לא נעלם, הוא רק נתחם.

לקראת יום כיפור אירגנו ענבר ולירון ערב מקסים של מפגש ושיח ברוח השיטה. המפגש נערך אצל עדי מרון-כץ שלקחה בו חלק גדול. זה המקום לומר גם לעדי תודה גדולה, שהחלה ללמד בשיטה זו כבר לפני כמה שנים ופתחה לנו דלת ללימוד החשיבה ההכרתית. 

קבוצת לימוד שאינה מחייבת הרשמה והתחייבות כספית מראש זה דבר שמאוד קשה לארגן ולשמור על היציבות שלו. למרות זאת, לירון וענבר מצליחות בכישרון ובתבונת הלב, ליצור קבוצות לימוד שהן כבר חלק משגרת השבוע שלי ושל נשים רבות נוספות. 

לסיום, אספר שכל מפגש לימוד מסתיים בחלוקת קלף ובו משפט מפתח שנלקח משיעורי ימימה. יש קלפים רבים בערימה, ובאורח פלא, כל אחת מקבלת בדיוק את הקלף שמתאים לה. מי שלא מאמינה, מוזמנות לבוא ולהתנסות. 

באהבה גדולה לכן ובתודה ענקית, מכל הלב.

*שלומית היא מורה לעברית בבית הספר לעברית, "בגד כפת", מתגוררת בסאניוויל.

אלון פרייקורן

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי על JSU (איחוד הסטודנטים היהודיים) – זה היה דרך חבר טוב שסיפר לי על קהילה מדהימה שמביאה יחד תלמידים יהודים ליצירת קשרים משמעותיים, לימוד ופעילות משותפת בתוך מסגרת בית הספר. באותו הזמן, מה שהוביל אותי להצטרף היה אולי גם המחשבה שזה יוסיף ערך לקורות החיים שלי, אבל לא לקח זמן רב עד שהבנתי שזו הרבה מעבר לכך.

דרך הפעילות ב-JSU, אותה מנהלת באזורינו צילה דגן הנהדרת, מצאתי את עצמי מוקף בחברים שהפכו למשפחה ויחד יצרנו פרויקטים, קיימנו אירועים, ולמדנו על המורשת והתרבות שלנו בצורה עמוקה ומשמעותית. יותר מכל, מצאתי קהילה שבה אני יכול להיות אני עצמי, להתחבר לזהות שלי ולחגוג אותה בצורה חיובית ופתוחה.

אחת החוויות המיוחדות שהותירו עליי רושם עמוק הייתה כשניהלנו מפגש שבו כל אחד שיתף על משמעות הזהות היהודית עבורו. הסיפורים היו מגוונים ומרגשים – חלקם על מסורת, חלקם על התמודדות עם אתגרים וחלקם על התקווה לעתיד. במפגש הזה הבנתי עד כמה JSU הוא הרבה יותר ממועדון – זו קהילה שמאפשרת לכל אחד למצוא את המקום שלו ולבנות את עצמו בצורה חזקה יותר.

אני רוצה להודות לכל מי שמקדיש מזמנו, תומך בנו והופך את הפעילות שלנו ברחבי עמק הסיליקון למציאות! בזכותכם, אנחנו ממשיכים להפיץ את הכוח והגאווה היהודית בקרב תלמידים מכל הרקעים.

בשבוע שעבר קיימנו מפגש היכרות להורים שהיה מרגש ומלא השראה. הורים רבים הגיעו כדי לשמוע על התוכנית שלנו וזכו לשמוע את סיפורו של עיליי ציביס, חבר בורד לשעבר ב-JSU שכיום פועל רבות למען היהודים וההסברה הישראלית באוניברסיטת UCLA בה הוא לומד.

ההשתתפות, ההקשבה והתמיכה נותנות לנו כוח להמשיך להפיץ את המסר שלנו ולבנות דור חדש של מנהיגים יהודים גאים וחזקים. יחד נמשיך לחזק את הקשרים שלנו ולעמוד על הערכים החשובים לנו.

*אלון הוא נשיא ה-Regional Board ב-JSU, תלמיד כיתה י"ב בתיכון פרימונט, מתגורר בסאניוויל.