הכירו את איה רובינסון, הרכזת הבוגרת של שבט המפרץ

מאז שנחתה אצלנו באוגוסט האחרון, אחראית איה רובינסון על מערך החינוך וההדרכה בשבט המפרץ של הצופים. כילדה וכנערה היתה מדריכה וגם מרכזת הדרכה ב"מכבי צעיר" ולדבריה תנועת הנוער היתה המתנה הכי משמעותית שקיבלה בחייה. כיום, יחד עם צוות חזק ופעיל אשר עובד איתה בשבט המפרץ היא שואפת להפוך את תנועת הצופים כאן לחלק משמעותי בחיי החניכים בדיוק כמו שהיתה עבורה בילדות והיא מבטיחה שככל שהילדים יתבגרו הם רק יעריכו אותה יותר ויותר.

ספרי קצת על עצמך, איפה גדלת והתחנכת?

"אני בת 23, במקור ממושב כפר שמואל שבמועצה אזורית גזר, בת זקונים למשפחה עם שלוש בנות ובן. בצבא שירתתי בחיל הגנת הגבולות שם שימשתי כמפקדת על מאבחנות מדעי ההתנהגות שבגדול הן אלה שאחראיות על כל נושא המיונים לקצונה, סוציומטרי, תמיכה מנטלית ועוד. במהלך הקורס איתרו אותי לפיקוד כך שלא ממש הספקתי לעשות את התפקידים האלו בעצמי אלא הייתי המפקדת של הבנות שהיו אחראיות על תחומים אלו. בגלל שהתפקיד כרוך לא מעט בעיסוק בתנאי שירות, בקשיים מנטלים של אנשים אז לא תמיד היה קל מבחינה רגשית, אבל התפקיד נתן לי המון – כל ההיבט של להיות אחראית על אנשים, להיות אוזן קשבת, לעמוד במשימות – אלה דברים שללא ספק למדתי בצבא ואני אקח אותם איתי הלאה.

כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לימודי פסיכולוגיה ומשאבי אנוש במכללת 'תל חי' שם גם שימשתי כיו"ר אגודת הסטודנטים. בתל חי היתה אווירה קהילתית חזקה ובכלל, כל החיים בצפון היו מדהימים. התגוררתי באותה העת בקריית שמונה וכפר יובל והתאהבתי באזור, אין תחליף לטבע ולשקט של הצפון והייתי ממש רוצה לחזור ולגור באחד המושבים או הקיבוצים שם כשאחזור. בגדול, אני לא בן אדם עירוני יותר מידי לכן המעבר לסאניוויל לא היה קיצוני כל כך עבורי 🙂

ב-7 באוקטובר עדיין התגוררת בישראל, איך עברה עלייך התקופה הזאת?

"בלילה של 6 באוקטובר 2023 חזרתי מטיול חלומות של 10 ימים באיסלנד. ב-11 בלילה נחתתי ובשש וחצי בבוקר כבר התעוררתי למלחמה. 11 חברים איבדתי באותו יום ארור. בזמנו עוד הייתי יו"ר אגודת הסטודנטים של תל-חי כך שכבר באותו היום של 7 באוקטובר התחלנו לנסות לחשוב איך מפנים אלינו את תושבי הדרום. יום אחרי כבר הודיעו לנו שזה חסר טעם כי הולכים לפנות גם אותנו אז ישר הבנתי שזה הרגע בו אני שמה רגע בצד את האבל הפרטי שלי ומתרכזת ב-8000 הסטודנטים, חלקם חסרי עורף כלכלי ומשפחתי, שאמורים להתפנות מבתיהם. אני אישית הייתי אמורה להתפנות לטבריה אבל העדפתי לחזור לבית של ההורים. כל התקופה הזאת לא היתה פשוטה בכלל. בדצמבר כבר התחלתי את המיונים לסוכנות היהודית ובאוגוסט נחתתי כאן כמרכזת החדשה של שבט המפרץ".

איך הגעת לשבט המפרץ?

"בתחילת המיונים בסוכנות היהודית בכלל הייתי מיועדת לצאת לשליחות דרך מכבי צעיר ולעשות תפקיד אחר, אבל במהלך המיונים תנועת הצופים הציעה לי את תפקיד רכזת שבט המפרץ והוא הרבה יותר קסם לי, התחברתי יותר לעבודה עם בני נוער ועם אוכלוסיה ישראלית חזקה שחלק לא מבוטל ממנה גם חוזר לארץ ועושה הגשמות בקולג'ים אז זו היתה נראית לי עבודה יותר משמעותית ומספקת".

ספרי על התפקיד שלך ומה הם תחומי האחריות שלך

"במסגרת התפקיד שלי אני אחראית על כל מערך החינוך וההדרכה, הובלת השכב"ג וכל פעילות השבט- בשגרה ובמפעלים. אני עוברת כל הזמן הכשרות בזום יחד עם מרכזים בוגרים מצפון אמריקה ולעתים גם עם המרכזים של הנהגת צבר, גם באירופה וגם באוסטרליה ויחד אנחנו חושבים איך להמציא את עצמנו מחדש, איך אפשר לעניין את הילדים, איך לרתום אותם אלינו וכדומה.

כיום יש בשבט המפרץ כ-350 חניכים וחניכות וארבעה מרכזים צעירים – עידו כבירי, ליבי פריי, עילי נוימרק ודניאלה גרסון שלמעשה מובילים את השבט והעבודה השוטפת שלי היא בעיקר מולם. הם אלה שאחראים על המדריכים, הפעילים, הצופיות והתוכן ואני זאת שמלווה אותם ועושה הכל כדי שיצליחו בתפקיד שלהם. מעבר לזה, אני עובדת גם מול טל וייזר, ראשת השבט, שממש התמזל מזלי שקיבלתי אותה כמנהלת האישית שלי. מעבר לפן המקצועי היא ממש אימצה אותי ודואגת לכל מה שאני צריכה ואני ממש מעריכה את זה. יש גם את רונית קרני הגזברית והורים מתנדבים רבים שתורמים רבות לפעילות של השבט שאני מודה מאוד על כל העבודה שלהם. זה אגב, משהו ששונה מישראל, שם אין כל כך רוח התנדבותית כמו כאן וההורים פחות מעורבים בפעילות השבט".

מה הם האתגרים שלך בתפקיד? מה השוני שאת רואה בין תנועת הצופים כאן לזו שבישראל?

"האתגר המרכזי, שהוא גם השוני הגדול בין החבר'ה כאן לאלו שבארץ, הוא שהילדים כאן אינם 'ילדי צופים'. בישראל תנועת הנוער היא הכל, היא ממלאת את כל חייו החברתיים והפנאי של הילד וזה הבדל תרבותי גדול מכאן. בארץ, מי שלא היה בתנועת הנוער לא היינו מכירים אותו, התנועה היא הדבר הראשון בחשיבותו, וכל הספורט הוא נלווה לזה, כאן זה ההיפך. בתקופת התיכון שלי, אני זוכרת שכשבית הספר היה מסתיים לא היינו חוזרים הביתה, היינו הולכים לתנועת הנוער. לכל השמיניסטים היה מפתח לסניף ופשוט היינו נכנסים, עושים שיעורים יחד ואוכלים ארוחת צהריים, זה היה מקום הבילוי שלנו.

התנועה מעצבת את האישיות שלך, מחנכת אותך לעצמאות, לקבלת החלטות, ללקיחת יוזמות ונותנת המון כלים לכל החיים. כאן הילדים נורא עסוקים והתחושה היא שכל הזמן צריך לרתום אותם מחדש, לדאוג שיהיה להם מעניין כדי שירצו להגיע לפעולות ולקחת חלק. בניגוד לישראל, כאן צריך להביא את הצופים אל הילדים במקום שהם יבואו לצופים.

אבל עם כל האתגרים, אני חייבת לציין שהחניכים של שבט המפרץ הם הכי טובים בעולם, אבל באמת! אני שומעת לא מעט סיפורים משבטים אחרים מצפון אמריקה של בעיות משמעת או מקרי אלימות וכל הזמן אני מברכת על זה שנפלתי על הילדים המדהימים והטובים שיש כאן. אני גם מאוד אוהבת שרבים מהם ממשיכים את ההגשמה בדרכים שונות, בין אם על ידי עלייה לישראל, שנת שירות, מכינה או בין אם על ידי הליכה לקולג' והצטרפות להילל או חב"ד או כל תא אחר שמדבר יהדות וישראליות. זה סופר חשוב ויש לזה אפקט מאוד משמעותי בעיני. כל עוד הילדים שלנו בוחרים להמשיך את ההגשמה שלהם ולא מפסיקים ברגע שהם מסיימים את הצופים מבחינתי זאת הצלחה".

איזה דברים היית רוצה לשנות או לחדש בשבט? האם יש ערכים או מסורות מהצופים בישראל שהיית רוצה להביא לפעילות כאן?

"חשוב לי ממש כל הנושא של בנייה מחנאית שהיא כלי צופי מדהים שילדים בישראל לומדים והייתי ממש רוצה שגם הילדים פה יחוו את זה. בבנייה מחנאית אנחנו משתמשים בסנאדות (ענפים חזקים, ארוכים וישרים) המחוברות בעזרת חבלים ומהן יוצרים כל מיני דגמים מגניבים. בישראל זה ממש חזק אבל כאן, בכל צפון אמריקה, זה פחות קורה, בין היתר גם בגלל שאין לנו שבט או מקום שהוא שלנו שאפשר להציב בו את הדברים.

השנה, במחנה חורף, שבט המפרץ בנה בפעם הראשונה בנה מטוס. חניכים וחניכות מכיתה ג' ועד יב' לקחו חלק בפרוייקט וזה היה סופר מרגש. רציתי שיחוו את חוויית ההצלחה בבניית משהו גדול ומשמעותי, שילמדו לתכנן, לקשור, לשתף פעולה, להפעיל את הדמיון והיצירתיות, יש המון אספקטים חיוביים בדבר הזה.

בפורימון הקרוב הייתי מאוד רוצה שנבנה איזשהו מבנה שזז – נדנדה, קרוסלה או שור זועם, כך הילדים יתמודדו עם דברים יותר מורכבים וכל הזמן רק יעלו את הרמה. התהליך של לבנות איזשהו מבנה רק מסנאדות ולראות איך לאט לאט הוא מקבל צורה ומשמש לדברים שונים נותן תחושת סיפוק גדולה וזו חוויה צופית אדירה".

למה את הכי מתגעגעת בישראל ומה את הכי אוהבת כאן?

"אני ממש מתגעגעת למשפחה והחברים שלי. חיי החברה כאן לחבר'ה בגילי הם לא סוערים במיוחד ולא פשוט ליצור קשרים בגיל הזה אם לא שייכים לאיזשהי מסגרת של לימודים או עבודה בהם יש אנשים בגילך. אבל הצלחתי ליצור מעגל חברים קטן שאני אוהבת ומעריכה וזה כיף להיות מוקפת כאן בהרבה ישראלים שנותנים את החום והאווירה המחבקת של הארץ. וכמובן אני מתגעגעת לאוכל המושלם של הארץ, בייחוד לחלת השניצל של יום שישי..

כאן, חוץ מטריידר וטרגט, אני אוהבת את כל המקומות והטיולים היפים שיש לאזור שלנו להציע ואני מאוד משתדלת לנצל את החופשים כדי לראות כמה שיותר. בתנקסגיבינג האחרון הייתי ביוטה ואריזונה, התאהבתי בסדונה, בשקט ובשלווה שיש שם, ממש עשה לי חשק להקים שם את 'שבט נחת':), אין לי ספק שאחזור לשם שוב".