בשבילה גם השמיים אינם הגבול: סיפורה של אדווה אמיר

מאת: שלומית סאם-אקרמן

הרגע המכונן בו הבינה אדווה אמיר שהיא רוצה להיות טייסת היה כבר בגיל 8. זו היתה טיסה לארה"ב עם משפחתה שהיא מאוד התרגשה לקראתה וכבר ברגע הראשון שעלתה על המטוס בער בה הדחף להיכנס לקוקפיט. כשצעדה לעבר המטוס היא נופפה לשלום לטייסים, והם, מוקסמים מהילדה החייכנית, הזמינו אותה להיכנס לקוקפיט. שם למעשה נדלק הניצוץ.

"הייתי ילדה מאוד סקרנית", מספרת אדווה, "אני זוכרת ששאלתי את הטייסים מליון שאלות, כמעט על כל כפתור עד שכמעט גרמתי לעיכוב בטיסה", זה היה הרגע בו גיליתי את התשוקה והאהבה שלי לעולם התעופה וידעתי שבזה אני רוצה לעסוק כשאהיה גדולה. כשהתבגרתי יותר היה ברור לי שאני אנסה להיות טייסת בצבא וכשהגיעה העת אכן קיבלתי זימונים, אבל לא עברתי את כל השלבים.

בדיעבד, עם כמה שהתאכזבתי שלא עברתי את הקורס, היום אני שמחה שלא הייתי טייסת בצבא. שירתתי במקום זה כקצינת תיאום אזרחי במתאם פעולות הממשלה בשטחים והשירות הצבאי שלי היה מרתק – פיקדתי על חיילים, רכשתי מיומנויות ניהול ולמדתי המון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אלה חוויות שלא הייתי זוכה להן במסגרת קורס הטיס.

כשהשתחררתי מהצבא, הייתי בצומת דרכים – התלבטתי אם ללכת ללמוד או להוציא את רשיון הטיס ואני חייבת להודות שההחלטה לא היתה פשוטה. הייתי ילדה צעירה בת 22, לא היו בארץ יותר מידי מסלולי הכשרה לטייסים ורוב הנשים הטייסות בתחום הגיעו לזה דרך הצבא. קיבלתי המוווון תגובות מהסביבה כמו 'איך תעשי את זה?', 'את צעירה מידי', 'אין לך נסיון', 'לא היית טייסת בצבא', או 'מה הסיכוי שתצליחי להגיע לחברת תעופה בארה"ב', ואני מודה שזה קצת חלחל וערער את הבטחון, היה שלב שאפילו התחלתי להאמין לזה, אבל לשמחתי הצלחתי לסלק את כל רעשי הרקע האלה ובסופו של דבר החלטתי לחכות עם הלימודים וללכת על הוצאת רשיון טיס. התחלתי בחיפוש קדחתני של בתי ספר לטיסה בארה"ב בסופו הגעתי לבית ספר לטיסה בפלורידה שם התחלתי את התהליך".

אדווה (31) נולדה וגדלה בתל אביב ולדבריה בילדותה לא הוסללה לעבר המקצועות הריאליים, לחוגי תעופה או רובוטיקה. היא שיחקה כדורעף, שחתה, רקדה והתעמלה בהתעמלות קרקע ותמיד עשתה מה שהיא אוהבת. את הנחישות והאמונה שלה בעצמה היא מייחסת, בין היתר, למשפחתה, שלדבריה תמיד תמכה בה בכל החלטה – אפילו כשהיא נשמעה מופרכת או לא מציאותית.

"כשבאתי להורים שלי עם הרעיון של רשיון הטיס, הייתי בטוחה שהם ייצאו מדעתם, אבל הם פשוט ישבו בסלון בשקט ואמרו לי 'בסדר, תיבדקי' כאילו שאלתי אותם אם לרוקן את המדיח או לא..

גם כשסיפרתי להם שאני שוקלת לנסוע להולנד וצרפת לעבוד בקלאב מד בצוות הבידור של המלון, הם זרמו איתי. ההורים שלי הם מדהימים ואני מרגישה כל כך ברת מזל שזכיתי בהם כהורים. הם תמיד תמכו והיו שם בשבילי לאורך כל הדרך, אבל אני יודעת שזה לא תמיד ככה ולכן אני אומרת לכל מי שרוצה להגשים את החלום שימצא לעצמו סביבה תומכת, אם זו משפחה, מנטור, חבר, או שפשוט תהיו הסביבה התומכת של עצמכם, אתם יודעים הכי טוב למה אתם מסוגלים".

כשמצאת בית ספר לטיסה, מה היה התהליך של הוצאת רשיון הטיס?

"יש כמה שלבים, מתחילים ברשיון פרטי, אחר כך רשיון מכשירים, רשיון מסחרי ואז הדרכת טיסה. עובדים עם מדריך טיסה צמוד שעולה איתך על המטוס כמעט כל יום, מתרגלים מצבי חירום, טיסות ארוכות, טיסות במזג אוויר בראות נמוכה וכדומה. כשסיימתי עם כל הרשיונות הפכתי להיות מדריכת טיסה וכך צברתי את כל שעות הטיסה הנדרשות לקבלת הרשיון. בארצות הברית, כדי להיות טייס בחברת תעופה, יש דרישה של 1500 שעות טיסה, אז את רוב השהות שלי בבית הספר לטיסה ניצלתי לצבירת שעות טיסה כששימשתי כמדריכת טיסה בבית הספר. כשהשלמתי את 1500 שעות הטיסה שלי, התקבלתי ל-SkyWest חברת התעופה הראשונה שעבדתי בה שהבייס שלה היה בסן פרנסיסקו. עברתי להתגורר בסאניוויל ועשיתי רק טיסות פנימיות בתוך ארצות הברית. כשצברתי 1000 שעות טיסה בחברה במטוס ה-CRJ קודמתי לדרגת קפטנית והיום אני משמשת כקצינה ראשונה בחברת 'הוויאן איירליינס'".

איך היתה התחושה להטיס אנשים בפעם הראשונה?

"תחושה מדהימה! במשך ארבע שנים בהן הייתי בבית הספר לטיסה חיכיתי לרגע הזה – להטיס את הג'ט הראשון בעצמי. הטיסה הראשונה היתה מסן פרנסיסקו לסקרמנטו, זו אמנם היתה נסיעה של 15 דקות, והכל היה נורא מהיר אבל אני זוכרת שכשנחתנו, חנינו מול הטרמינל שכולו היה מכוסה במראות ופתאום קלטתי את הג'ט משתקף מהמראה וזה היה רגע מאוד מרגש, לחשוב שאני למעשה זאת שמטיסה את המטוס הזה נתן לי תחושה של אושר מזוקק שהנה, הגשמתי את החלום".

ספרי על החוויה שלך בבית הספר לטיס ובהמשך בחברת התעופה, האם הרגשת שהיחס כלפייך הוא שונה בגלל שאת אישה?

"כן. חד משמעית. רוב התגובות הן חיוביות ומפרגנות כשרואים שאני הטייסת, אבל יש גם כאלה שפחות מרוצים. כשהייתי מדריכת טיסה בבית הספר ציוותו לי פעם אחת מישהו שאמר שהוא לא רוצה שאישה תדריך אותו. בהתחלה מאוד נפגעתי, לא הבנתי איך המין שלי אמור להשפיע על כישורי הטיסה שלי ולקחתי את זה אישית, אבל הבנתי שאלה הבחירות של האנשים וכדי לשנות אותן אנחנו נצטרך להעלות את הסטטיסטיקה ולהפוך את זה לנורמה, שאישה טייסת זה לא יהיה משהו חריג ויוצא דופן.

היו פעמים שהגעתי לשדות תעופה בכל מיני חורים נידחים בארצות הברית ואנשים היו בהלם כשראו שאני הטסתי את המטוס. הסתכלו עליי מכף רגל ועד ראש כאילו אני חייזר. בגלל זה אני מאוד מקפידה בסוף כל טיסה להגיד שלום לנוסעים, גם אם הלו"ז הוא צפוף, כי חשוב לי שייראו, בייחוד הילדות הקטנות, שאישה היא זו שהטיסה את המטוס. היו לא מעט פעמים ששאלו אותי בתדהמה Did you fly this??, שאלה שסביר להניח אף פעם לא היתה מופנית לגבר, אבל אני לא מתרגשת ועונה בחיוך שכן, ותמיד מתמקדת בתגובות החיוביות שהן רבות יותר.

עד כמה המצב קשה? מה אחוז הנשים הטייסות כיום?

"אחוז הנשים הטייסות בעולם עומד כיום על 6% בלבד. את הסיבות למספר הזעום הזה אני מפרטת בהרצאת ה–TedX שלי אבל בקצרה, מדובר בעיקר היעדר חשיפה, פחד, כסף ואפילו הצעצועים בהם משחקים הילדים… מגיל קטן ולעתים מבלי לחשוב על זה לעומק יותר מידי, אנחנו נותנים לבנים לשחק ברכבות, בכלי טיס, באוניות ולבנות נותנים ברביות ובתי בובות. מחקרים הראו שפסיכולוגית זה משפיע על הבחירה של המקצועות שלהם בעתיד.

דבר נוסף הוא עניין האמהוּת. הרבה נשים שרוצות להיות אמהות בעתיד מפחדות שהריחוק מהבית במשך שלושה או ארבעה ימים בשבוע בתור טייסת זה משהו שימנע מהן להקים משפחה ויקשה על החיים שלהן. אבל יש המון חברות תעופה שעושות טיסות יומיות ולחלוטין אפשר לנהל במסגרתן חיי משפחה רגילים כמו בכל עבודה אחרת.

באופן מפתיע, אחוז הטייסות הכי גבוה בעולם הוא בהודו, הוא עומד על 13% וזה לא במקרה. בהודו מאוד מעודדים את הנשים לצאת לטיס ובחברות התעופה מספקים להם את כל התנאים והתמיכה הנדרשת לעשות זאת, מעזרה עם הילדים במעונות יום ייעודיים, חופשות לידה גמישות ועד להטבות כלכליות.

בקורס הקפטניות שעשיתי כאן בארה"ב הייתי האישה היחידה מתוך 40 גברים. וב-SkyWest, טסתי רק עם שתי נשים טייסות בכל התקופה שעבדתי שם. זה לא הגיוני וזה חייב להשתנות".

האם שמת לב לאיזשהם הבדלים בסגנון או באופן הטיסה של הנשים לעומת הגברים?

“אין לי מספיק דאטה כדי לקבוע משהו חד משמעי כי בקושי טסתי עם נשים, אבל קראתי כל מיני מחקרים שמדברים על זה שמבחינת הבדלים טבעיים בין גברים לנשים (Natural differences), גברים נוטים יותר לקחת סיכונים מאשר נשים ובתור טייסים אף אחד לא רוצה לקחת סיכונים אבל זה משהו שטבוע בנו הנשים, שאנחנו חושבות הרבה יותר, זהירות יותר.

את התואר הראשון בתעופה עשיתי ב- Embry-Riddle באוקלנד שהיא אוניברסיטת התעופה הכי גדולה בארה"ב ובמהלכו עשיתי מחקר על אחוז התאונות של הטייסות הנשים לעומת גברים. קשה היה לאסוף מספיק דאטה כשיש אחוז כל כך נמוך של נשים טייסות אבל עדיין, בשורה התחתונה, לא נמצאו הבדלים משמעותיים באחוז התאונות.

מה שכן, היה סקר מעניין בו שאלו גברים ונשים – אם עכשיו יש מצב חירום במטוס, אתה נוסע וצריך להנחית את המטוס, האם תצליח לעשות זאת? 50% מהגברים ענו שכן ורק 20% מהנשים ענו שכן אז רק הבטחון הזה של הגברים שלמעשה לא מתבסס על שום Skills, מעיד על ההבדל הזה בין נשים לגברים. חשוב לומר שביטחון זה חשוב. אנחנו אמנם זהירות יותר אבל לפעמים חסרות ביטחון ביכולות שלנו, וזה משהו שאנחנו צריכות לשפר.

לפני כשנה וחצי, בעודה עובדת במקביל ללימודי התואר גילתה אדווה אהבה חדשה בחייה ­– הגלישה. היא התחילה לגלוש עם החבר הכי טוב שלה שאימן אותה, וככל שהתאמנה התשוקה שלה לגלישה גברה. כשהתמקצעה קצת יותר, החליטה לקחת את זה ל-Next level והיום היא מתגוררת בהוואי, עובדת עם מאמן מקצועי שמאמן אותה וכמעט כל יום היא מתאמנת במשך שעתיים לפחות. גם כאן- אדווה היא ההוכחה לכך שעם עבודה קשה ונחישות אפשר להשיג כמעט כל דבר. לאחרונה, היא נבחרה לייצג את נבחרת ארצות הברית בגלישה במכביה בישראל וזה עוד הישג שהיא גאה בו מאוד.

"כמו שאמרו לי בתעופה, 'את לא תצליחי', 'זה יהיה לך קשה', אז גם כאן קיבלתי לא מעט תגובות כי הרי אני גולשת בסך הכל שנה וחצי ויש אנשים שעושים את זה 20 שנה. יש לי המון פאשן ואני מתאמנת המון וזה עוד דרך בשבילי להוכיח לא.נשים שהכל אפשרי, צריך פשוט לצאת לדרך ולהאמין בעצמך. גלישה היא תהליך מנטלי שמעמיד אותך באתגרים לא פשוטים ששום יום בו לא נראה אותו הדבר. פעם ההתמודדות היא עם גלים גדולים, פעם עם קושי פיזי ופעם עם ההשוואה לגולשים המקצועיים והמנוסים יותר, אבל אני לא נותנת לזה לעצור אותי, כמות הפעמים שנפלתי מהגלשן היא אינסופית וזה עדיין קורה, אבל אני נופלת וקמה".

מה המסר שלך לנשים או ילדות שחולמות להיות טייסות או גולשות?

"שהן יכולות! עם כוח רצון, מחוייבות והשקעה הן יכולות לעשות את זה. להתמקד בדרך שלך, במה שאת רוצה להשיג כי You can do it! אני לא אומרת שלא יהיו אתגרים, אני התמודדתי עם המון קשיים ואתגרים במהלך הדרך אבל פשוט צריך לצאת לדרך.

עד עכשיו הייתי במן מירוץ כזה של להיות טייסת ולהטיס את הג'טים, אבל עכשיו אני רוצה לתת מהידע שלי ומהכלים שקיבלתי במסע שלי ולהעביר אותם הלאה, גם לנשים וגם לגברים שרוצים להגשים חלום כלשהו, וזה בכלל לא משנה באיזה תחום.

לפני מספר חודשים העברתי הרצאה לקהילת הנשים הטייסות בישראל והבנתי כמה כוח יש לשיתוף הזה, כמה מוטיבציה הוא יכול להכניס וכמה רעשי רקע הוא יכול להוציא מהראש.

אז כרגע אני במקום שאני רוצה להעניק לאנשים אחרים, להעלות את המודעות ולגרום לכולן, נשים וגברים כאחד, שהכל אפשרי, כי בסופו של דבר אנחנו חיים פעם אחת ואם יש לך חלום, שום דבר לא צריך למנוע ממך מלהגשים אותו".

רוצים לקבל עוד השראה ולשמוע מה עוד יש לאדווה לומר? היכנסו לפודקסט שלה הטייסת