איך הכרתי את ה"כושר סטייל", ואיך התאהבתי רק ממבט שני

מאת: טובה בירנבאום

אנחנו מסיימים יום החג עם מקרר עמוס באוכל, שכן גם חג הפסח, ככל חגי ישראל, סובב סביב ארוחות מושקעות ורבות משתתפים; עבור חלק מאתנו, מעֵבר להיותו עמוס בארוחות, הוא עמוס בכללים, בחוקים, באיסורים והיתרים. לא מקרי שהאיחול הרווח ביותר לקראת החג הוא "פסח כשר ושמח"- תחשבו על זה רגע- איך יתכן שה"כשר" קודם ל"שמח"?!

אנחנו כיהודים (ובעוד הרבה תרבויות כמובן) רגילים שעם האוכל מגיעים החוקים- מה מותר לאכול, מה אסור, מה מותר לערבב עם מה, מתי אוכלים מה, ומה צריך לברך לפני ואחרי כל פירור. גם מי שלא מקפיד על הכללים נתקל בהם לא פעם בקרב חברים או משפחה, או למשל אם אתם בארץ ואתם מתבקשים בכניסה לקניון לפתוח את התיק ולהוכיח שאתם לא נושאים רבב חמץ באמתחתכם.

כשרות מאז ומתמיד הייתה עבורי קובץ חוקים מגובש ומוחלט. יש בו סדר ותזמון, וגם אם הוא לא תמיד מרגיש הגיוני או רלוונטי- הוא מהווה מסגרת חד משמעית וברורה. להגיון או לרגש האנושי אין כאן מקום כלל. כמו בכל שטחי ההלכה, זו טריטוריה שאינה שייכת לסמכות העצמית אלא מדובר בקבלה מוחלטת של החוקים, כמו במדרש המפורסם מהספרא: "… שלא יאמר אדם: אי אפשי (איני רוצה) ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה  (ביצוע חטא של גילוי עריות) , אבל אפשי ואפשי! ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי כך…?" (ספרא, פרשת קדושים).

מילדותי, תמיד ידעתי, בכל רגע נתון, האם אני מכניסה לפי דבר מאכל אסור או מותר, או אולי מותר, אך לא עכשיו. בפרשת שמיני מקבלים ישראל חלק נכבד מן החוקים הללו: בעבודת המקדש ישנם חוקים נוקשים בנוגע למה נֵאכַל; ואם נֵאכַל- למי מותר לאכלו והיכן, ולאחר מכן מתקבלת רשימה של בעלי החיים המותרים והאסורים, ועל פי אלו כללים נוכל להבחין ביניהם: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה: אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם, וְאֶת-הַשָּׁפָן כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם…" ועוד ועוד. יש משהו קוסם ומרתיע כאחד בעומס החוקים הללו ללא שום הסבר בצידם. קיומם הוא המבחן האולטימטיבי ל"נעשה ונשמע" האישי של כל אדם ושל כל קהילה.

כשפגשתי בצעירותי בחור שמקפיד שלא לאכול חלב אחרי בשר, אך אינו מקפיד לאכול בשר כשר- חשתי בוז עמוק; מה העניין בלהמציא לעצמך כללים אם אתה לא לוקח על עצמך את כל החבילה?! הבוז התחלף בתדהמה כשגיליתי שמחוץ לקהילה בה גדלתי, הרבה משפחות, בארץ ובתפוצות, שומרות בביתן על מטבח כשר למהדרין, מקפידות על כל דבר מאכל שמתבשל או נכנס הביתה, אך כשנערכות ארוחות מחוץ לבית, אצל חברים או במסעדה- אין הקפדה כזו. הפעלה של שיקול דעת אישי, של תחושה, נוסטלגיה, רגש, או איך שתקראו לזה, לא התיישבה אצלי עם הצורך הברור לבחור- האם אני שומר/ת כשרות או לא.

התחושות הללו הן כמובן פרי היהדות עליה צמחתי, יהדות שחידשה את החידוש ההיסטורי בתרבות היהודית של "או הכול או כלום". היום אני מוצאת את עצמי מנסחת לעצמי כללי כשרות אישיים, כללי פסח אישיים, כללי יום כיפור אישיים. לא ממניע דתי- רבים "יקפצו" ויאמרו שאין זו עבודת השם אלא עבודת עצמי. אולי יש כאן מניע רוחני או רגשי, אולי המניע הוא כבוד לבית בו גדלתי או אולי אני לא באמת חייבת להגדיר מהו המניע?

באמריקה למדו אותי שכל הקהילות שלא משייכות את עצמן לאף זרם או תנועה, משתייכות בעל כרכן לזרם ה"לא זרמי" או לזרם ה"עצמאי"; וכל המנסח לעצמו כללי כשרות אישיים, למעשה כן שומר על כשרות מאוד מסוימת- ה"כושר סטייל".

אז אם אתם מוצאים עצמכם מנסחים לעצמכם כללים- לא בהכרח בענייני כשרות, בכל חלק באורח החיים- תדעו שגם אתם, מה לעשות, בכל זאת שייכים לזרם. זרם הבוחר לחיות אורח חיים יהודי תרבותי, כל אחד על פי ה"סטייל" שלו.

חג שמח ושבת שלום!