מי את ג'ויס וינסנט?

מאת: איתי שמי

רוק מתקדם, או בלעז progressive rock, הוא סגנון שצבר תאוצה בתחילת שנות השבעים והתבטא ביצירות עמוקות, עמוסות צלילים, ששוברות את מוסכמות הבית-פזמון-בית ואת השבלונה של שיר באורך שלוש-ארבע דקות. יוצרים בז׳אנר לא חששו ליצור שירים מאוד ארוכים לצד קטעים קצרצרים,להיות מושפעים ממוזיקה קלאסית, ג׳ז ואוונגרד, לשלב כלי נגינה לא שגרתיים ולתת מקום לקטעים אינסטרומנטלים ארוכים.

תופעה נוספת בקרב להקות הרוק המתקדם היתה יצירת תקליטי קונספט – אלבום בעל ספור מסגרת ונושא מרכזי השזור בין קטעי התקליט. אחד מנציגיה הבולטים ביותר של מוסיקת הרוק המתקדם בימינו הוא Steven Wilson ועליו ועל אלבומו האחרון אני רוצה להרחיב הפעם.

התבגרתי בקיבוץ בשנות השמונים כשברדיו נגנו את Don't you want me baby של הליגה האנושית ו Big in Japan של להקת אלפאוויל, אבל באופן אישי נמשכתי לתקליטי הרוק המתקדם של האחים הגדולים של בני כיתתי. הייתי יכול להאזין שעות לתקליטים של פינק פלויד, ג׳נסיס, יס, ג׳ט׳רו טול ואולי יותר מהכל ללהקת קינג קרימזון. משהו בצליל הבומבסטי, במורכבות המוזיקלית ובשבירת המוסכמות דיבר אלי ונתן לי מעין תחושת שליחות. רציתי להראות את ״דרך הישר״ לחובבי להיטי היורו-פופ המאוס או למעריצי להקות הגל החדש. כמובן שבמבט לאחור הייתי רוצה להגיד לעצמי ״תרגיע״ או lighten up. יש משהו קצת פתטי באותה רצינות תהומית, אבל אתם יודעים איך זה בגיל ההתבגרות…

יש לי הרגשה שסטיבן ווילסון, שמבוגר ממני בשנה, גדל על אותו מצע מוזיקלי. הלהקה אותה הקים בסוף שנות השמונים – porcupine tree, מושפעת רבות מן הרוק המתקדם וקריירת הסולו שלו אף הולכת צעד אחד רחוק יותר. תקליטו האחרון הינו אלבום קונספט, פרוג-רוק במיטבו, אבל על כך בהמשך.

הרבה פעמים כתבים בעיתון מחפשים את ״הנקודה היהודית״. במקרה של סטיבן ווילסון ישנה ״נקודה ישראלית״ מאוד חזקה: לפני הרבה שנים שמע אביב גפן את porcupine tree ומאוד התלהב. עם קצת חוצפה ישראלית הוא נסע ללונדון, נפגש עם סטיבן ווילסון וגם הצליח להביא אותו להופיע בארץ. מהמפגש נוצרה ידידות שגם הובילה לשתוף פעולה מוזיקלי והקמת Blackfield. אביב וסטיבן כבר הספיקו להוציא 4 תקליטי אולפן תחת השם בלקפילד, הופיעו יחדיו ברחבי העולם וסטיבן גם הספיק לבלות לא מעט בארץ הקודש ולרכוש ידידים ישראלים. באלבומו האחרון משתתפת נינט טייב כזמרת אורחת בשני קטעים.

בפברואר הוציא ווילסון את תקליטו האחרון בעל השם האניגמטי Hand. Cannot. Erase שנכתב בהשראת כתבה בעיתון על מותה של אשה בשם Joyce Carol Vincent.

ג׳ויס מתה בדירתה בדצמבר 2003 אבל גופתה נמצאה רק בינואר 2006. יותר משנתיים הבחורה נעלמה ואף אחד לא שם לב. אילו היה מדובר בזקנה גלמודה וערירית, היינו ודאי מצקצקים בלשון ועוברים הלאה. אבל ג׳ויס היתה אשה די צעירה, חברותית, אינטלגנטית ונאה. היא נמצאה (או יותר נכון השלד שלה) על הספה, מוקפת במתנות קריסטמס עטופות כשהטלויזיה עדיין דולקת. איך זה בכלל יכול לקרות? היו לה חברים, אב וארבע אחיות, אז איך זה שאף אחד לא התעניין בשלומה במשך יותר משנתיים?

מסתבר שלא רק את ווילסון זה הטריד. ב-2009 יצא הסרט הדוקומנטרי Dreams of a life בו ניסתה הבמאית Carol Morley להוציא אותה מתהום השיכחה ולנסות לברר מי היתה ג׳ויס וינסנט. היא תהתה איך זה שאשה החביבה על חבריה לעבודה, שפגשה את נלסון מנדלה, סעדה יחד עם סטיבי וונדר ונראתה כמו וויטני יוסטון, נעלמה מעל פני כדור הארץ כמו עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע. ג׳ויס חלמה להיות זמרת ואנשים שהכירוה טוענים שהיה לה קול מצויין ונוכחות של כוכבת. ב-2001 היא עזבה את מקום עבודתה והחלה לנתק בהדרגה קשר עם חברים. היא היתה קורבן לאלימות במערכת יחסים ועברה לגור תקופה במעון לנשים מוכות. יתכן והבושה ממצבה החדש גרם לניתוק, אבל את זאת אנחנו יכולים רק לשער, אין את מי לשאול. בראיונות שערכה קרול עם חברים לשעבר התברר שהיא אמנם היתה חברותית אבל שמרה על ריחוק מסויים ולא שיתפה הרבה על משפחתה, עברה וחייה האישיים. חבריה לשעבר היו בטוחים שהיא פשוט המשיכה הלאה לקריירה מעניינת יותר או חיים טובים יותר והשאירה אותם מאחור. בידודה הלך והחריף. קצת לפני מותה היא שהתה בבית חולים ובטופס האישפוז היא רשמה בסעיף המבקש שם של קרוב למקרה חרום (Next of kin) את מנהל הבנק שלה. לא עצוב?

מחקירת המשטרה לא ניתן היה להקיש על רצח או למצוא רמזים למעשה פלילי. היא לא שתתה ולא לקחה סמים והסברה היא שיתכן ונפטרה כתוצאה מהתקף אסטמה. כמו אנשים רבים, ג׳ויס שילמה את שכר הדירה ואת חשבונותיה באופן אוטומטי, מה שמסביר את העובדה שעדיין היה חשמל בדירה. רק כשחובה לשכר הדירה החל טופח, טרח משהו לבוא ולבדוק מה איתה.

אני לא יודע מה מטריד אותי יותר – האימג׳ של שלד שהיה פעם אשה יפה, שוכב על הספה, מוקף במתנות חג המולד שאולי תכננה להביא לחברים ולצאת מהבידוד, או העובדה שבמשך יותר משנתיים הטלויזיה דלקה מולה 24 שעות ביממה, מעבירה אינסוף דרמות ופיסות חיים על המסך וכאילו מתעלמת במפגין מהגופה המוטלת לפניה ללא רוח חיים.

סטיבן ווילסון כתב את המילים לאלבומו מתוך נקודת מבטה של ג׳ויס וינסנט ואני ממליץ לכם בחום להשקיע ולתת לו כמה השמעות לפני שאתם שופטים.

https://www.youtube.com/watch?v=PyelZ_KeUik

באמצע יוני יגיע ווילסון להופיע בסן פרנסיסקו במועדון Warfield. יצא לי כבר לראות אותו מופיע מספר פעמים באזורנו. בפעם הראשונה הוא הופיע יחד עם פורקיופיין טרי ב Filmore. הלהקה מה שנקרא ״נתנה בראש״ ובאמצע אחד השירים הלך המגבר. מזל שאדריאן בילו ו״הדובים״ , להקת החימום של המופע, נידבו את המגבר שלהם והמופע המשיך. אגב העובדה שאדריאן בילו, גיטריסט מחונן, חבר לשעבר ב king crimson (שגם ניגן עם דיויד בואי, פרנק זאפה, ראשים מדברים ועוד) מחמם אותם היא כבוד גדול.

בהופעה אחרת של ווילסון בעיר עמדו באחורי הבמה יותר מעשר גיטרות חשמליות. הדבר הראשון שעבר לי בראש היה סיפור ישן מילקוט הכזבים על עבד הפלמ״חניק (איש עין חרוד שיצא לי לפגוש בנעורי) שהיה הולך לעבודה עם שני מעדרים. כשנשאל מדוע שניים? ענה: כשאחד יתעייף אעבוד עם השני. אולי גם ווילסון מחליף גיטרות כשהן מתחילות להתעייף…

אם כן, עוד חודשיים תעלה שוב רוחה של ג׳ויס בעיר דרך המוסיקה של סטיבן ווילסון ואני מתכוון להיות שם.

https://www.youtube.com/watch?v=NBjD8QFtleM

צחוק הגורל הוא שג׳ויס אמנם מתה באנונימיות כשלאף אחד לא אכפת, אבל היום יש כבר סרט אודותיה, אלבום מצויין ואפילו ערך בוויקיפדיה. והנה בעקבות הכתבה הזו גם אתם טיפ טיפה מכירים אותה. רק חבל שג׳ויס עצמה לא זכתה לדעת שלכל כך הרבה אנשים, זרים לחלוטין, איכפת.