פרשת תזריע-מצורע: על הפער בין קיום המצוות והחוקים בעת העתיקה לעידן המודרני

מאת: טובה בירנבאום

התקופה בה פרשות השבוע נקראות מתוך ספר ויקרא על קרבנותיו ופרטי הלכותיו, היא תקופה מאתגרת גם למפולפלים שבדרשנים. כבר התרגלנו למצוא בקלות בעיון קל בפרשת השבוע חיבור אקטואלי או נקודה תרבותית שמגרה חשיבה על הערכים והשקפת העולם שלנו; אך מציאת רלוונטיות ברצף של הלכות שחיטת קרבנות או פירוט של סוגי נגע הצרעת, סיבותיו וטקסיו, היא בהחלט אתגר לא פשוט.

בשלב הזה של השנה אני חשה שאני עומדת בפני מבחן, כל פעם מחדש, מול הטקסטים העתיקים שלנו, שנפשי קשורה בהם ואיני פוסקת להתפעל מעושרם ועומקם, המאפשרים לימוד רלוונטי וחדשני גם בקריאה האלף. אבל פרשות "תזריע מצורע" העוסקות בסוגים שונים של צרעת- צרעת הגוף, צרעת הבגד וצרעת הבית, וכן בדיני קרי ונידה מקשות עלי להתפעם, ואם לומר את האמת, אפילו מעוררות קצת גועל ומבוכה.

יש חלקים בתרבות היהודית שמעוררים מבוכה אף גדולה יותר, אך פשוטה בהרבה להתמודדות- אותם חלקים בתרבות העתיקה שלנו שמדיפים ריח לא נעים של שוביניזם, גזענות והומופוביה. שם זה קל- התרבות היהודית היא תרבות עתיקה ועל כך גאוותנו, חלקים נרחבים ממנה התגבשו בתקופות בהן הנורמות התרבותיות והחברתיות היו כמובן שונות מאוד מאלה של העולם הליברלי המודרני. הטענה שלי, כמובן, היא לא כלפי הטקסטים הללו ואף לא כלפי כותביהם, אלא כלפי אלה שבשכלותם רואים בתכנים הללו אמת נצחית שאין להתפשר עליה גם עם התקדמות הדורות, ובכך גורמים עוול ועיוות דין לקהילות שלמות ומבאישים את ריחה של היהדות.

איך נוכל להתמוגג מתיאור דיני נידה וקרבן יולדת? חבל על המאמץ. בלתי אפשרי. אבל נוכל להתעכב על אלמנט מרתק בשיח הפילוסופי היהודי לאורך תקופות היצירה והפרשנות היהודית אשר מנסה להתמודד עם השאלה הזו- כיצד נתמודד אמונית ומחשבתית עם העובדה שישנם חוקים ומצוות בתורה שאינם מובנים לנו, או במקרה הפחות טוב אף מעוררים בנו התנגדות ורתיעה.

המדרש בבראשית רבא מביא עמדה ברורה: "וכי מה אכפת לו להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף?! הוי, לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות"– למצוות אין היגיון פנימי משלהן. הן מורכבות ומדויקות לא מפני שכך נכון, מוסרי או בריא לחיות, אלא על מנת לאפשר לנו לעבוד את השם ולהקדיש את תשומת ליבנו לפרטים הקטנים מתוך אמונה והתמסרות.

החתם סופר (גרמניה והונגריה, סוף המאה ה18, תחילת ה19) צועד כמה צעדים קדימה ומצהיר: "כי אנו עושים חוקי אלוקים ותורותיו, וחוק הוא בלי טעם! וגזירת המלך יתברך שמו כך היא! והנה אפילו יעשה אדם כל התורה ומצוותיה כראוי, ואך בלבו יעשה לסיבה או לטעם פלוני אלמוני, אין הדבר מקובל לפני ה' "(דרשות החת"ם סופר)- חוקי התורה במהותם הם שרירותיים, ומי שמסגל לעצמו היגיון והסברים לפעילות ההלכתית- אין זו עבודת השם שלמה. לא מפתיע לשמוע את הדברים הללו מפי החת"ם סופר, שהנהיג את הכלל הנוקשה והמהפכני של הולדת הזרם האורתודוכסי במזרח אירופה- "חדש אסור מן התורה"- אין לנהות אחר חידושי המודרנה, ההשכלה והשוויון אלא: מה שהיה הוא שיהיה ואין לערער על כך.

הרמב"ם, הרציונליסט המושבע, מביא השקפת עולם שונה בתכלית- "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו" (משנה תורה, הלכות מעילה). ההיגיון קיים גם קיים ועלינו לאמץ את האתגר ולמצוא אותו ובכך להתעלות בעבודת השם.

הוגי הדעות היהודיים לאורך הדורות מביאים אף עמדות מורכבות יותר, כמו למשל, הכוזרי שמתייחס לשני נתיבים שונים לעבודת השם ושניהם כשרים, הרמב"ם שבמקום אחר (מורה נבוכים, חלק ג) מסביר כי לכל מצווה בכללותה יש בהחלט היגיון, אך לפרטי הפרטים אין בהכרח סיבה, כי אם להעצים את ההתמסרות לעבודת השם.

ונסיים עם התלמוד המביא במסכת סנהדרין עמדה משעשעת אך כל כך נתונה להזדהות: ודאי וודאי שקיימים סיבה וטעם מאחורי כל חוק וציווי אלוהי, אך אלה לא נכתבו על מנת למנוע מאתנו להתחכם ולומר כי הסיבה עצמה אינה רלוונטית עוד ועל כן הציווי אינו תקף (מוכר, נכון?).

אז נכון שיש בתרבות שלנו צרעות וזיבה ונידה, שקצת גורמים לנו לחוסר נוחות, אבל סביב הקושי הזה פיתחו יוצרי התרבות שלנו שיח עשיר, מורכב ורב קולי, המציג השקפות עולם שונות ביחס לאמונה ועבודת השם; וכפי שראינו, חלק מן העמדות שהושמעו סותרות זו את זו לחלוטין- ומזה בהחלט ניתן להתמוגג: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

שבת שלום!