המטרה: להוריד חמישה קילו עודפים, האמצעי: עוגת סילאן, טחינה ופיסטוקים
פגישה עם תזונאית הובילה את דלית גבירצמן לפצוח בדיאטה בה נדרשה להרבות בשתייה, לעשות פעילות גופנית ולהמיר את הפחמימה- אהובתה בפירות וירקות. בנתיים היא מצליחה להמיר את המרכיבים המשמינים יותר בעוגה במרכיבים משמינים פחות והרי לכם התוצאה (המוצלחת!)
״בשלנית ודיאטנית נכנסות לבר״… אני יודעת, זה נשמע קצת כמו תחילתה של בדיחה שחוקה. ומי שמכיר אותי יודע, שאצלינו בבית לא מזכירים, אפילו לא ברמיזה, את ה-D Word. בשום פנים ואופן, לא! כי אם יש מילה שעושה לי לא נעים בגוף, זו המילה ״דיאטה״. כבר כשהוגים אותה די-א-ט-ה הפנים מתעוותים, הבטן מתחילה לקרקר וטעם לא טוב עולה בפה. בחיי, אני רק חושבת על דיאטה, וכבר אני נעשית רעבה. חנוך לוין אמר פעם ש״לא מזכירים את החבל בביתו של התלוי; אבל מזכירים ברצון את התלוי בביתו של עושה החבלים.״ אני לא בדיוק יודעת איך זה קשור לנושא, אבל תודו שזה נשמע טוב.
כבר שנים, מה שנים? עשרות בשנים, שאני שומעת את המשפט הבא:״לו רק תרדי את חמשת/עשרת הקילוגרמים/הפאונדים העודפים…״ אבל אני, בעוונותי, פשוט לא מסוגלת. לא בנויה לזה. כל כך נהנית מאוכל טוב. ואילו במילה דיאטה יש כל כך הרבה אשמה וסבל. ברגע שאתה רק שוקל להתחיל דיאטה, מיד אתה מפנטז על כל הדברים הנפלאים שלא תוכל לאכול. ובשל יחסי החשדני, הנרתע והסולד מכל צירוף שמכיל את המילים: דיאטטי, נטול, דל, מופחת וכיוצא באלה מילים איומות ונוראות, תבינו בוודאי באיזה מצב של מתח נפשי הגעתי לפגישה עם הדיאטנית יעל דרור. קודם כל, אני אומרת לעצמי, היא לא דיאטנית, היא תזונאית. זה כבר נשמע יותר טוב. יותר מזין. רק אני מסוגלת, כמדומני, לקבוע פגישה עם דיאטנית, סליחה, תזונאית בבית קפה משובח המציג לראווה עוגות שהן פשוט יצירות מופת. בתמימות רבה, אני מזמינה לי לצד הקפוצ׳ינו גם קרואסון שוקולד. זה רק מיני קרואסון, היא בטח תהיה גאה בי – אני חושבת בליבי. כמובן, שבמהלך כל הפגישה, אני לא מעיזה אפילו לגעת בקרואסון. אני מביטה בו והוא בי, ואחרי שאנחנו נפרדות, אני אורזת לי אותו מבלי שיעל תראה, To Go. וכי מה חשבתי לעצמי…
אני מספרת ליעל שעוד בנעורי, כשראיתי מאפיה יפה, ניגשתי, גיששתי, מיששתי ו… טרפתי! אני מספרת לה על שנים של מלחמה בפחמימה, ועל המאבק המתמיד לצידו של האיש היקר שניחן לצד חדוות הבישול גם בגנים הנכונים. יעל מביטה בי באמפתיות בעיניה היפות ומספרת לי על עברה כנערה עגלגלה, שבניגוד אלי, נלחמה ואף הצליחה. ואז היא מונה בסבלנות ובמקצועיות רבה ארבעה כללים חשובים, אותם אני משננת לעצמי: שתייה מרובה של מים, צעידה או פעילות גופנית אינטרבלית (משמע, תוך שינויי קצב) לפחות שלוש פעמים בשבוע, בדיקות דם תקופתיות לצורך מעקב אחר ויטמין B12 ו-D (שאצלי, שלא במפתיע, ערכיהם ״ברצפה״) ונסיון להמיר מעט את הפחמימה-אהובתי, בפירות וירקות. אני מבטיחה
לעצמי שאשתדל, ומיד מפנקת את עצמי באיזה נישנוש. בשביל להירגע, אתם יודעים.
עוגת סילאן, טחינה ופיסטוקים
