פרשת בהר: האם יש לנו מה ללמוד מהאמריקאים בנושא של גזענות?
התוכנית החדשה של משרד החינוך בישראל הדוגלת ב"חינוך לסובלנות, מניעת גזענות ויצירת חיים שותפים" אמנם שופעת במילים יפות, אולם, השיח בארץ רחוק מזה. אומנים ונבחרי ציבור מביעים עמדות מבישות כלפי קהילות שלמות והפגנות מלאות זעם ותסכול, כפי שחווינו השבוע מצד הקהילה האתיופית, הן רק קצה קצהו של קרחון הקיפוח והזלזול. טובה בירנבאום תוהה מה יש לנו ללמוד מהאמריקאים בעניין?
מאת: טובה בירנבאום
זה נכון שאנחנו אור לגויים וכל זה, אבל לפעמים שווה להציץ גם אצל האחרים; אמנם לא סביר, אבל מי יודע, אולי יש לנו מה ללמוד. אנחנו נמצאים כעת בחודש מאי; החודש מציינים בבתי הספר בארה"ב את חודש המורשת האסיאתית והאוקיינית ואת חודש המורשת היהודית. חודש ספטמבר מוקדש לתרבות ההיספאנית, ינואר- לקהילה הלהט"בית, מרץ מוקדש לנושא הנשים ופברואר לקהילה השחורה. גם לקהילה האיטלקית יש חודש בשנה וכך גם לאינדיאנית. במסגרת הזו מתקיימים כנסים, מועברים שיעורים מיוחדים, נערכים אירועים והתלמידים מבקרים במוזיאונים המשמרים את התרבויות השונות, שמרכיבות את החברה האזרחית האמריקאית. מערכת החינוך האמריקאית מתאמצת להנחיל לדור הבא את ההבנה העמוקה כי דמוקרטיה היא לא רק שיטת ממשל, אלא היא כוללת ערכים דמוקרטיים של חירות ושוויון; ובכך מלמדת אותו לא רק להכיר ולכבד את תרבות האחר, אלא גם להסתקרן, להכיר בעושרה וללמוד ממנה.
ברור שבאמריקה יש גזענות; היינו עדים בחודשים האחרונים לאלימות משטרתית נוראית כלפי בני מיעוטים; גם כאן המרחק משוויון הזדמנויות אמיתי רב, וייצוג בני המיעוטים בעמדות משפיעות רחוק מלהיות מספק. אך דבר אחד ברור לכולם- המצב רע ויש לתקנו. נבחרי הציבור, כלי התקשורת ואנשי החינוך מדברים בקול צלול וברור; השיח הנורמטיבי שולל גזענות באופן קטגורי, חד משמעי ומנסה למגר תופעות מכוערות.
נדהמתי כשהתבוננתי בתוכנית היפה והמעוצבת (ה"נראות", כידוע, חשובה; והסעיף השמן ביותר בתקציב תוכנית חינוכית הוא בד"כ העיצוב) של משרד החינוך "האחר הוא אני". זהו הנושא המרכז השנתי ובו עסקו השנה תלמידי בתי הספר בשיעורי חברה, ואף שילבו אותו בתחומי הדעת השונים. המטרה: "חינוך לסובלנות, מניעת גזענות ויצירת חיים משותפים". התוכנית כוללת אף מפגשים בין קבוצות ממגזרים שונים והתנסות בדיאלוג ושיח מוגן. בפתיחת השנה נערכה פעילות בכל בתי הספר, אשר בסופה חתמו התלמידים והמורים על "אמנה לפיתוח חברת מופת".
מי עוד חתום על האמנה? נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר החינוך. כולם מתחייבים "לפעול לקיומה של חברת מופת המבוססת על אהבת האדם באשר הוא אדם… להוביל מהלכים המקדמים ערכי כבוד האדם, שוויון וצדק… לגלות אחריות אישית וחברתית בשמירה על זכויותיהם של בני האדם ועל חירותם… לקדם ערכים של צדק חברתי, ערבות הדדית, סולידאריות… להגן על זכויות החלשים המתקשים לפעול למען עצמם ולהגן על עצמם ולהיות להם לפה… לשמור על זכויות המיעוט, לדאוג לצרכיו ולאפשר לו להביע את קולו ולשמר את תרבותו… לא לעמוד מהצד נוכח תופעות של אלימות, גזענות, עוולות, חוסר צדק ופגיעה באחר ולפעול להוקעתן ולמיגורן… לפעול לקידום מעורבות חברתית, התנדבות, עזרה הדדית… ועוד מילים יפות שכאלה.
אני מתמלאת מבוכה כאשר אני מדמיינת את ידו של ראש הממשלה אוחזת בעט וחותמת ברוב טקס, כאשר לכולם ברור שאפילו לא מדובר פה במס שפתיים. זה ברור לכולם- לתלמידים ולמורים- כאשר ברגע של לחץ פוליטי משחרר אותו חותם 'האמנה לחברת מופת' אמירות שאם יֲאַמרו בבית ספר אמריקאי- הן יגררו השלכות מֲשְמַעתיוֹת ברורות. כי לפחות *זה* ברור- שזה רע, מכוער ואסור; גם אם השטח עדין זקוק לעבודה.
ראינו בחודשים שקדמו לבחירות, ואף לאחריהן, כי לצערנו השיח הנורמטיבי בארץ אינו סובלני ואינו מוקיע גזענות באופן קטגורי; אומנים ונבחרי ציבור הביעו עמדות מבישות כלפי קהילות שלמות בחברה הישראלית, וההפגנות מלאות הזעם והתסכול שחווינו השבוע (הן בקהילה האתיופית והן בקהילה הערבית) הן ביטוי רק לקצה קצהו של קרחון הקיפוח, ההתנשאות והזלזול שקיימים בחברה שלנו. אם כך, מה יעזרו נושאים מרכזים, אמנות מפונפנות ותוכניות מעוצבות? לצערנו אנו מלמדים את בני הדור הבא לא כבוד כלפי האחר ואף לא שמירה על זכויות המיעוטים, אלא זלזול בערכי הליבה של הדמוקרטיה, צביעות מתנשאת, ושאם נולדת בצבע העור הלא נכון או במקום הלא נכון על המפה- הרבה שערים יהיו נעולים בפניך, ועלבון והשפלה יהיו מנת חלקך בכל מפגש עם המוסדות הציבוריים או עם סלקטור בפתח מועדון.
האדמו"ר מגור השלישי (יהודה אריה ליב אלתר, פולין, המאה ה19) מביא בספרו הידוע "שפת אמת" רעיון חסידי מקסים על בסיס פסוק עוצמתי בפרשה שלנו: "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָב וָחַי עִמָּך"- הקדוש ברוך הוא משפיע [מספק] בכל יום לכלל הבריאה כל הצטרכות [הצרכים] שלהם, הן בנפש הן בגוף; ועל זה מברכים "הזן את העולם* כולו*" דווקא, כך שהמקבלים צריכים להתאחד ולתת זה לזה באחדות אחד, ואז אין מחסור דבר. וכיוון ש"ימוך אחיך ומטה ידו עמך"- בוודאי נמצא העזר אצלך"- השפע- המשאבים, הפיזיים ואף הרוחניים, קיימים בעולם, ויש בהם בכדי לספק לכל יושביו את צרכיהם, אך, וזהו אינו דבר חדש, הם אינם מחולקים באופן שווה- זה מלא וזה חסר. העולם בנוי כך שיהיה עלינו להזדקק זה לזה; ולכן אם ימוך (נופל) אחיך בשעה שהוא *עמך*- המשמעות היא שוודאי לך יש את היכולת או המשאבים הדרושים על מנת לסייע לו ולהקימו. המשאבים הללו הם אינם שלך, אלא של אחיך שנפל; הם נמצאים ברשותך על מנת שתעניק אותם לו ובכך שניכם בונים את העולם.
בעל השפת אמת מציע התבוננות כלכלית-חברתית אשר מניחה בתשתיתה את עיקרון השוויון ואת הסולידריות הבין קהילתית כמרכיב בסיסי בהתנהלות העולם. ולא רק במשאבים של מזון או רכוש עסקינן, אלא אף במשאבים רוחניים, תרבותיים. כמה הפרייה ויצירה חדשה מתרחשות בכל מפגש בין תרבותי בכל תחום שהוא- אומנותי, טכנולוגי, פוליטי, מדעי וכו' וכמה אנו מפסידים ומעכבים את התפתחותנו והתפתחות העולם כאשר אנו מנועים מלהיזון מהשפע שקיים אצל האחר ולהעניק לאחר מהטוב שקיים בנו.
אז בואו נתחיל בלהזכיר לעצמנו שוב מהי דמוקרטיה: "דמוקרטיה היא אמנם שלטון הרוב, אך בעיקרה היא שלטון ערכי היסוד של צדק, חירות, שוויון וזכויות אדם… משטר שבו הרוב שולל מהמיעוט את זכויות היסוד הוא משטר של שלטון רוב, אך הוא אינו משטר דמוקרטי" כך אהרון ברק, וחג מתן תורה המתקרב הוא הזדמנות לחשוב על התורה שהיינו רוצים למסור לדור הבא, ולהבין שאין זה מספיק אם היא נשארת כלואה בתוך אוגדנים של תוכניות חינוכיות יקרות.
