אנסמבל "במה עברית": תיאטרון ישראלי בעמק הסיליקון

לפני כשש שנים הקימה עפרה דניאל את אנסמבל "במה עברית" במטרה ליצור כאן, בעמק הסיליקון, תרבות ישראלית עכשווית ומקורית. מבחינתה, תיאטרון הוא ילד הזקונים של כל האומנויות, כי הוא אוצר בתוכו את כולן וכשהוא מתהווה בקהילה מסוימת, זה כנראה סימן 

לבשלות ולהיווצרות של תרבות בקהילה.

אנסמבל "במה עברית" מונה כעשרים שחקנים אשר בנוסף להיותם שחקנים משמשים גם כמעצבים, המוסיקאים, מנהלי הבמה והמפיקים של המופע. אך לא בזה מסתיימת עבודתם- ביום הם אקדמאים עובדים המנהלים קריירות "רגילות". בין ההפקות שהם העלו עד כה ניתן למנות את "קברט חנוך לוין", "קצוות",  "מונולוגים מהוגינה", "שבבי חיים", "כסית בתלאביב" ובסוף מאי הם עומדים לעלות עם המופע החדש "משפחה חמה", המבוסס של מחזה מאת ענב גוב.

-איזה תיאטרון אתם בעצם עושים?

"אנחנו לא שחקנים מקצועיים", אומר אודי גוטליב, "זה תיאטרון שבא מתוך הקהילה ופונה חזרה אל הקהילה. זה תיאטרון שמביא את הישראליות שלנו פה לבמה".

"הערך המוסף שלנו", מוסיפה עפרה, "הוא להשתמש בחומרים התרבותיים שלנו, מתוך הספרות, מההיסטוריה, גם ממחזאות ישראלית. פה אנחנו מחוברים למה שאנחנו מרגישים שהקהילה צריכה, שזה קשר עם השפה וקשר עם החומרים שלנו".

"אמנם מביאים לכאן אומנים מישראל", מציינת רוויטל גנון-ברוך, "אבל אנחנו מרגישים שאנשים מבטאים צורך נוסף".

"התיאטרון מחבר אותנו במקום שאנחנו כולנו רחוקים מהארץ", אומר עומר ריינגולד, "מהאנשים שאנחנו אוהבים, מהשפה שלנו. לנו זה נותן הזדמנות לעסוק בזה ולקהל שלנו זה חווית קשר מיוחדת. זה נותן תחושה שעזבנו, אבל לא לגמרי עזבנו. בעזיבה יש חוויה של אובדן, אבל אנחנו לא חייבים לאבד לגמרי, אנחנו יכולים להמשיך ליצור בעברית, בשפה שלנו, עם תכנים שיקרים לליבנו. זה מרכך חלק מהכאבים והגעגועים שישנם באופן טבעי. אנחנו מעלים דברים שאם הם היו מועלים בארץ, זה היה אחרת לגמרי. פה זה הרבה יותר חזק. ב"משפחה חמה", עולה כל הנושא של איזה מדינה מטורפת ישראל. כשחבר'ה ישראלים שגרים כאן מדברים על הטירוף של המדינה שהם עזבו ואולי יחזרו ובכל מקרה חווים ועוקבים, זה הרגשה אחרת גם לנו וגם לקהל. זה פשוט שונה. אולי עזבנו את הטירוף של המדינה, אבל אנחנו מתעקשים עליו. למרות שאנחנו כאן, יש לנו עדיין אובססיה. התכנים האלה מאוד חזקים עבורנו".

עפרה: ב"כסית" הבאנו הרבה שירים, אם זה לאה גולדברג או נתן אלתרמן וזה פרט על המיתרים של הלב הישראלי, הגעגוע והזהות המפוצלת הזו, שאתה פה ואתה גם שם. אני מכירה אנשים שחיים פה כבר 30 שנה ועדיין קשה להם ללכת לתיאטרון באנגלית ולכן הם לא הולכים, מוסיפה ריקי, מהישראלים הוותיקים פה. ופתאום יש כאן פונקציה שהקהילה צמאה אליה. לשבת ולשמוע מחזה בעברית, זה מרענן, מרגש, כי מבינים כל מילה וגם את ההקשר התרבותי של הדברים.

אנחנו מייצרים פה "קהילה ישראלית גולה", מסכם אודי. מדינת ישראל אמנם לא כ"כ נותנת לגיטימציה לישראלים מחוץ לישראל. אבל אם זה קיים איפשהו, זה קיים בקהילה הזאת שכל כך עובדת קשה על לשמר סממנים ישראלים. ואני חושב שהתיאטרון שלנו הוא חלק מזה, של עוד איזושהי אבן בניין בתוך המודל הזה של כן, אפשר לקיים קהילה ישראלית מחוץ לישראל, שהיא עשירה ומלאה סממנים ועדיין מחוברת בהרבה מאוד נימים לספינת האם שנקראת ישראל. זה לא ישראל טובה יותר, אבל זה גם ישראל.

-אתם נראים כמו משפחה, מעלים מחזה שעוסק בדילמות משפחתיות…

"זה חלק מהריכוך", הם מסבירים, "אתה רחוק מספינת האם ואתה יוצר לעצמך במשך שנים משפחה נוספת שממלאת לנו צרכים של אינטימיות, של קרבה, יחסים מלאי משמעות. אנחנו באים לפה כל שבוע כבר חמש-שש שנים. את מוצאת פה בית, משפחה מורחבת, קשרים, משמעות ואת עושה ביחד משהו שהוא באמת גדול יותר מסך כל חלקיו".

בניגוד לחוויה של עשייה תיאטרונית שאת באה לומדת טקסט ועושה את הקטע שלך, יש פה בינינו חום, מוסיפה רויטל, בגלל שאנחנו פה ורחוקים מהארץ, אנחנו יותר קרובים אחד לשני, כל אחד נותן מעצמו ופותח את עצמו וזה מוסיף מאוד".

"זאת קבוצה מאוד מגובשת ומאוחדת בכל המובנים", מסכמת ריקי רשף, "יש כאן תחושה שאף אחד לא ידפוק את השני. מאוד מפרגנים, מאוד אוהבים, מאוד אכפת לנו אחד מהשני. כולנו נורא שמחים כשמישהו מתעלה ועושה את הקטע שלו. אנחנו מוחאים כפיים, נהנים, מאוד אוהבים את זה שאנשים בקבוצה מצליחים. קורה משהו מאוד מיוחד בעשייה, כי התיאטרון נעשה בשיתוף פעולה. עפרה דואגת לזה שתהיה חלוקה שוויונית. היא הציעה לנו שיטת עבודה שבה אנחנו מתוך אימפורביזציות שואבים את החומרים בשביל לכתוב אותם כמחזה אחד קוהרנטי. זאת חוויה מרגשת עבורנו לחוות את השיתוף פעולה הזה בין כל היוצרים של ההצגה".

למידע נוסף על "במהעברית" לחצו כאן