פרשת במדבר: "שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים"

אם היה נחשון בן עמינדב מגיש את מועמדותו לאחת מרשימות הכנסת – סביר שלא היה מגיע למקום ריאלי. הסיבה לכך היא פשוטה: נחשון בן עמינדב היה איש של מעשים ולא של דיבורים. נחשון, שהפך לסמל מפורסם בתרבות היהודית, מופיע בפרשה שלנו כנשיא שבט יהודה הנבחר, ואף במגילת רות, שנוהגת  להיקרא בחג השבועות, כסבו של בועז.

בתחילת הפרשה מודיע אלוהים למשה מי הם שנים עשר נשיאי השבטים שנבחרו להנהיג את העם תחתיו. בעוד רוב השמות לא אומרים לנו הרבה, שמו של נשיא שבט יהודה מוכר מאוד; והנה המדרש המפורסם אודותיו במסכת סוטה: "כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה: זה אומר 'אני יורד תחילה לים' וזה אומר 'אני יורד תחילה לים'… מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו- קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה". ובמכילתא מתואר דיון מורכב שהתרחש על שפת הים באותן דקות קריטיות: "בארבע כיתות עמדו ישראל על הים: אחת אומרת- ניפול לים, ואחת אומרת- נחזור למצרים, ואחת אומרת- נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגד". נחשון בן עמינדב מסרב להישאר  במסגרת השיח התיאורטי בלבד אודות הדבר הנכון לביצוע, אלא פשוט קם, מבצע, וסוחף את השאר אחריו.

על פי המדרש, גם כשרצו חבריו הנשיאים להביע את הערכתם כלפיו בעת חנוכת המשכן, הם לא נזקקו למילים: "אמר להם משה לנשיאים: לכולכם אמר לי הקדוש ברוך הוא שתקריבו, אבל לא נאמר לי מי יקריב ראשון. נתנו עיניהם בנחשון; זה קידש שמו של הקב"ה על הים– זה ראוי להוריד את השכינה והוא יקריב ראשון לכולם. וכן עשה".

גם בועז, נכדו של נחשון בן עמינדב, היה איש של מעשים: הוא אינו מסתפק רק בהזמנה נימוסית של רות ללקוט בשדהו ולהתכבד במזונם של הקוצרים: "וַיֹּאמֶר- לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל: גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר"(רות, פרק ב). הוא פועל באופן ישיר ופשוט על מנת לוודא שרות תחוש רצויה ועל מנת שתמשיך את היום על בטן מלאה. אפילו לאחר לילה מוזר של התרגשות ובלבול, הוא אינו שוכח את הפן המעשי: "וַיֹּאמֶר: הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ. וַתֹּאחֶז בָּהּ. וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר" (רות פרק ג'). הוא משלח את רות עם מזון, ומיד שם פעמיו אל העיר על מנת למלא את הבטחתו לשאתה לאישה באם לא יימצא גואל קרוב יותר.

מעניין לחשוב מדוע הפך נחשון בן עמינדב לסמל כה משמעותי, וכיצד המדרשים אודותיו הפכו מוכרים כל כך, עד כי אנו שוכחים שהם אינם מוזכרים בפשט. התרבות היהודית היא תרבות של מילים; הן כוחה וסוד הישרדותה, אבל שוב ושוב אנו מוזכרים ומוזהרים על כך שדיבורים ריקים ללא מעשים, שווים הם כקליפת השום: "אלעזר בן עזריה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו… אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין; שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו- אין מזיזין אותו ממקומו" (משנה אבות, ג).

מן האופן שבו התפתח חג השבועות, מחג שכולו שמחה והודיה על תוצר של עבודת כפיים מאומצת, לחג של תורה ולימוד, ניתן ללמוד כי התלמוד, המעשה והמתח ביניהם אינו מאפיין רק קמפיינים פוליטיים למיניהם, אלא הוא מעוגן עמוק בתוך השיח התרבותי היהודי, כאשר האיזון ביניהם הוא הכרחי.

מאחלת  לכולנו חג שבועות שמח ורווי לימוד, אך גם הפנמה שאין מנוס מלקפוץ לתוך המים ופשוט לעשות.

שבת. שלום וחג שמח!