פרשת נשא: למה חשיפה פומבית היא עונש לאישה?
על פי התורה, עונשה של אישה סוטה, החשודה כנואפת הוא לעמוד לבדה בטקס משפיל מול עיני כל ולשתות שיקוי הגורם לגופה להתעוות באם חטאה. לדעת טובה בירנבאום, עצם העמידה החשופה והפומבית היא העונש האמיתי שכן נשים, גם כיום, מתנהלות מול קהל בדריכות תמידית ובחוסר בטחון לעומת הגברים. אז איפה כל זה התחיל?
מאת: טובה בירנבאום
השבוע יצא לי להעביר לילה בשדה התעופה בהמתנה לטיסה. לאחר שהשלמתי עם מר גורלי, התמקמתי על אחת הספות הפינתיות באולם הנוסעים, בניתי לי בעזרת המזוודות מעין "חומה" קטנה שתסתיר אותי, והתכוננתי לשינה של נים ולא נים. רגע לפני שחבשתי את כיסוי העיניים הבטתי סביב; נוסעים נוספים שהיו איתי באותה סירה ישבו/ שכבו על הספות והספסלים הסמוכים. לא רחוק ממני נערמה חומת מזוודות נוספת על ידי אישה שהתארגנה אף היא לתנומת עוברי דרכים. על ספסל בנקודה מרכזית יותר בחלל, ישן לו גבר שנת ישרים. התבוננתי באישה שמאחורי החומה, בגבר ששכב על הספסל החשוף כשגופו פשוט ונינוח, ולפתע נזכרתי בה.
נזכרתי באישה הסוטה שמופיעה בפרשה שלנו; ראיתי אותה עומדת לבדה בראש המדרגות של שער ניקנור, השער הראשי המפואר של בית המקדש, סתורת שיער וקרועת בגדים, חשופה לעיני כל.
במסגרת סוגיית אישה סוטה מורה התורה על האופן בו יש לנהוג כאשר גבר חושד באשתו בניאוף. הוא מביא אותה למקדש אל הכהן, וזה מבצע בה בפומבי מבחן באמצעות השקייתה בשיקוי אשר גורם לגופה להתעוות באם חטאה, ומברך אותה בזרע באם היא כשרה. הסוגיה הזו הקשתה על פרשנינו והביכה את הוגינו מאז ומתמיד, אך יחד עם זאת, המשנה והמדרש לא טומנים ידם בצלחת ומפרטים את מהלך הטקס. הם מפליגים בפרטים אשר מעצימים את אקט ההשפלה המיזוגני הזה ומצדיקים את קיומו.
חז"ל, באופן טבעי, רואים את טקס הבדיקה עצמו כחלק מן העונש:
"…וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָֹה… וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה"
"היא עמדה לפניו [הגבר איתו נאפה] כדי שתהא נאה בעיניו- לפיכך כהן מעמידה לפני הכול להראות את קלונה… הכהן סותר את שערה… הייתה מכוסה לבנים- מכסה שחורים; היו עליה כלי זהב וקטלאות [שרשראות] ונזמים וטבעות- מעבירין ממנה כדי לנוולה. כשם שלא חסה על כבוד המקום- כך אין חסין על כבודה" (במדבר רבה ע"פ משנה סוטה).
מתיאור הדברים ניתן להבין כי חלק מן העונש הוא עצם החשיפה הפומבית. לא רק המצב האסתטי בו נמצאת האישה והמשמעות המשפילה של הטקס, אלא עצם העמידה לבדה במיקום בולט כל כך, בו כל אחד יכול לשזוף בה את עיניו, היא מאיימת ומפחידה. וחז"ל מסבירים כי כעונש על המעשה שעשתה לכאורה בהסתר, בחדר פנימה, מאחורי קיר ודלת, היא נבדקת כעת בפרהסיה, חשופה לעין כל.
מדוע חשיפה פומבית עבור אישה נתפסת כעונש? אם נשאל את האישה שמאחורי חומת המזוודות, יתכן והיא תאמר כי תחוש שלא בנוח לישון חשופה, להיות נתונה במצב בו העוברים והשבים מתבוננים בה ישנה. הגבר, שיָשַן מספר שעות רצופות, מן הסתם לא חש כך. הוא לא היה מוטרד מהאנשים הרבים החולפים על פניו, מציצים בו, מי בסקרנות, מי באדישות.
נשים מתנהלות בעולם בדריכות תמידית. זו ההוויה שלנו. אנו כל כך רגילות לכך, עד שלעיתים אנו שוכחות להבחין בַּשלווה והביטחון היחסי בו מתנהל הגבר בעולם לעומת האישה. מאוד הייתי רוצה להבין את ההתנהלות בעולם מתוך תחושה של בעלות עליו; איך זה מרגיש, איך זה משפיע על שפת הגוף, על הקול, על הלבוש. מעציב אותי שהרבה פעמים אישה העומדת בפני קהל, בהקשר מקצועי או בכל הקשר אחר, עסוקה לא מעט בהופעתה הפיזית ובעובדה כי ישנן מולה עיניים הסוקרות את גופה לפרטיו. מייאש אותי לקרוא מחקרים שמראים כי תופעת פחד קהל קיימת ב50% יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, ושעבור אישה, יותר מגבר, חשיפה עלולה לערער את תחושת הביטחון האישי ולנגוד את הנטייה להעדיף את אחורי הקלעים על פני אור הזרקורים.
גם במגילת איכה מופיע מספר פעמים המוטיב של החשיפה הפומבית כעונש לעם ישראל, שנמשל לאישה: "סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ–שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם, עַל-בַּת יְרוּשָׁלִָם" (איכה ב).
האם ניתן לדמיין מציאות בה חשיפה אינה מהווה גורם דחק אצל נשים יותר מאשר אצל גברים? ששני המגדרים מתנהלים בעולם זה לצד זה באותה תחושה של בעלות ושותפות?
העובדה שרוב החוקרים והפרשנים קובעים כי ככל הנראה טקס האישה הסוטה לא התקיים במציאות, עשויה להיות מעודדת; אך הימצאותו של הטקסט המטריד הזה באוצרות התרבות שלנו עשוי להיות הזדמנות עבורנו להביט בעולמנו שלנו ולהזכיר לעצמינו כמה עבודה עוד מונחת לפנינו.
שבת שלום!
