פרשת דברים: רבנים, זה לא הזמן לענווה!
האם תכונת הענווה היא "Overated"? איך מעז משה, העניו מכל אדם, ליצור גרסה אלטרנטיבית לדברי אלוהים מפורשים? רגע לפני תשעה באב מראה לנו טובה בירנבאום כיצד ענווה שלא במקומה החריבה את המקדש וכיצד, עם קצת פחות ענווה וקצת יותר אומץ, נמנע את חורבן הבית השלישי
מאת: טובה בירנבאום
ספר דברים "התיישב" במקום הלא נכון, לכאורה. הוא נכתב, ע"פ המסורת, ע"י בן אנוש ולא ע"י האל, ולמרות זאת נכנס לקורפוס העליון
ביותר של דברי אלוהים חיים- חומשי התורה. למעשה היה נכון יותר, לכאורה, למקם אותו כספר הפותח את חטיבת ספרי הנביאים, לפני ספר יהושע. ספרֵי הנביאים מתעדים טקסטים שנאמרו ונכתבו ע"י בני אדם, וספר דברים הוא הרי כולו נאום שאומר משה לעם מדעתו (על זה יש מחלוקת מרתקת בין הפרשנים). לא רק זאת: בספר דברים משה מכין את העם לקראת הכניסה לארץ ולשם כך חוזר על אירועים וציוויים שמופיעים בארבעת הספרים הקודמים, אבל מעניק להם פרשנות משלו ונקודת מבט שונה. לא רק שמדובר בדברי בשר ודם אלא הם שונים, וחלקם אפילו סותרים, את דברי האלוהים שמתועדים בארבעת הספרים הראשונים.
רוצים דוגמא? בתחילת הנאום, בפרשה שלנו, חוזר משה על סיפור המרגלים אבל מרשה לעצמו לספרו קצת אחרת. שפטו בעצמכם:
הסיפור המקורי: "וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל-פִּי יְהוָֹה" (במדבר יג).
וכאן, בנאומו של משה: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים…" (דברים א).
אלוהים נעלם בגרסה של משה. על אף שבסיפור המקורי אלוהים הוא היוזם והמצווה על שליחת המרגלים, בסיפור של משה שליחת המרגלים היא יוזמה של העם. מאחר וסיפור המרגלים מסתיים באופן כ"כ טראגי ניתן לומר שזהותו של יוזם אקט הריגול מלכתחילה הוא אינו פרט זניח, נכון?
בבואו לסכם, על סף הכניסה לארץ, את ארבעת החומשים הראשונים, שע"פ המסורת יצאו מפי האל, משה נוטל לעצמו חירות לשנות פרטים קריטיים בסיפורים ובציוויים שמופיעים בהם. למְעַיין בהם ברור כי שינויים אלה אינם מקריים והם מעידים על תפיסת עולם מסוימת, אותה חותר משה להעביר לעם רגע לפני שהוא נפרד ממנו לעד. התעוזה הזו של משה לא ממש מתיישבת עם התדמית הידועה שלו: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב). הזאת ענווה?! יצירת שינויים בדברי אלוהים חיים?!
מיכה גודמן בספרו המעולה "הנאום האחרון של משה" מציע שספר דברים הוא למעשה הפירוש הראשון של התורה שצורף לתורה עצמה. הוא מבסס זאת על הגישה הנועזת של אברבנאל (ספרד, המאה ה15): "כי משה מעצמו דיבר אותם, וראתה החכמה האלוהית יתברך לצוות שייכתבו על ספר כשאר חלקי התורה" מדובר, אם כן, בפירוש אנושי לתורה שקיבל תוקף וחסות אלוהית בכך שצורף ע"י האל עצמו לארבעת הספרים המקודשים. קשה לתפוס את העובדה כי קולות מסוימים במסורת שלנו מייחסים לאלוהים מעשה של "אימוץ" פרשנות אנושית וצירופה אל הקובץ המקודש ביותר; ולא רק זאת, אלא שמדובר בטקסט שחלקו סותר את המופיע בחומשים הקודמים, מה שיוצר סתירות פנימיות בתוך חמשת חומשי תורה עצמם בחסות האל!
פרופ' ברנרד לוינסון, ראש המחלקה ליהדות וחקר המקרא באוני' מינסוטה, מיטיב לנסח זאת בשפה של התחדשות יהודית; לוינסון טוען שבספר דברים משה מפרש, עורך ומעדכן חוקים קדומים יותר, כדי להתאים אותם לתפיסה החברתית החדשה לקראת הכניסה לארץ. לא נפרט כאן את השינויים ואת משמעותם, אך נאמר בכלליות כי משה בפירושו / בעדכונו מצמצם באופן מגמתי את הנוכחות האלוהית בסיפורים ובציוויים ההלכתיים, ובוחר להדגיש את המנהיגות והיוזמה של העם ואת הפן הסוציאלי-ערכי של מצוות התורה. אלה הן שתי "צידות לדרך" בהן רואה משה לנכון לצייד את העם לקראת היותו אדון לעצמו, לרכושו ולעבדיו על אדמתו, ולקראת כינון חברה בארץ ישראל.
משה חש שזהו לא הזמן לענווה. כמנהיג בעל חזון ואומץ הוא נוטל לעצמו חירות לעצב את הקנון ואת השקפת העולם של העם על מנת שזה ישרוד את השינוי העצום אותו הוא עומד לעבור מרגע העברת השרביט אל יהושע וחציית הירדן, ואף נותן בידיו את הכלים בהם יוכל להמשיך ולעצבה על מנת שהתרבות שלו, על ערכיה, תשרוד בדורות הבאים.
ההשראה לקריאה הזו שאובה ממשפט מקפיא דם שמופיע במסכת גיטין לאחר סיפור החורבן המפורסם על קמצא ובר קמצא: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה ביתנו ושרפה היכלנו והגלתנו מארצנו" (בבלי גיטין, נה). בסיפור הידוע, נמנע ר' זכריה ברגע קריטי חורץ גורלות, מלהפגין מנהיגות ולנקוט בפסיקה הלכתית שיכולה הייתה להציל את המקדש מחורבנו ואת העם מגלותו. חז"ל פוסקים כי ארצנו חרבה עקב אותה ענווה שאינה במקומה, אשר בעטיה ר' זכריה אינו רואה עצמו גדול מספיק בתורה על מנת להכריע ולחדש הלכה, גם אם חיי אדם תלויים בדבר.
רגע לפני תשעה באב, יום בו נבַכה את חורבנם של הבית הראשון והבית השני, כדאי שנתבונן במה ובמי שעלולים להחריב את בית המקדש השלישי שלנו. בקרב מנהיגנו אנו מוצאים "ענוותנים" לרוב, שנוהגים לברוח מהאחריות שלשמה נבחרו, ונמנעים מלהכריע בעצמם בעניינים כלכליים, בעניינים ביטחוניים ובעניינים הלכתיים. האחריות מועברת מיד ליד כתפוח אדמה לוהט ואין מי שיפגין מנהיגות ויקבל החלטות, גם אם הן קשות ונועזות.
עבורי הדבר מקומם במיוחד כאשר יש מי שמשלם מחיר אישי כבד על "ענוותנותם" של אנשי הלכה. כמו ר' זכריה ערב החורבן, מי שמתיימרים לייצג במדינתנו את היהדות "האותנטית", מתחמקים מלפסוק הלכה באומץ, ונוקטים במנהיגות פחדנית, צרת אינטרסים ללא שמץ של ראייה חזונית. משה רבינו העז לכתוב את ספר דברים, שנקרא אף "משנה תורה", כתוספת, כפירוש ואף לעיתים תחליף לדברים שהוא עצמו שמע מפי הקדוּשה; על אף היותו העניו מכל אדם הוא הבין שברגעים גורליים אלה, מחובתו להתנער מענוותנותו ולעשות שימוש בסמכות שניתנה לו. בתפיסתו של אברבנאל, ממנהיגי דור גירוש ספרד, כי אלוהים "מאמץ" את פירושו של משה, הוא מאותת לפוסקי ההלכה בימינו ולדייני בתי המשפט הרבניים כי דמעתה של אישה עגונה או ייסוריו של המתגייר הופכים כל ענווה וכל צניעות לפשע שעלול להחריב עולמות.
שבת שלום!
