פרשת ואתחנן: משה מוקיר תודה לאלוהים על שהשאיר אותו בהר נבו

מאת: טובה בירנבאום

את כל המילים היפות  שכתבתי על ט"ו באב ועל פרשת השבוע מחקתי בדמעות; ודווקא השבוע הבטחתי לעצמי לכתוב טור אופטימי, כי כמה כבר אפשר להתלונן?

אני קוראת שוב את התחינה של משה אל אלוהים להיכנס אל הארץ- "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָֹה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה…", שלפני רגע קראתי בהזדהות וחמלה; קוראת שוב את תשובתו הקרה של אלוהים- "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה! עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה!", שנראתה לי קודם כה אכזרית , ופתאום אני מבינה.

משה הרי יודע כי מהר מאוד העם לא יוקיר את הזכות שניתנה לו לעבור את הירדן ולהתיישב בארץ זבת חלב, וכי מהר מאוד לא יהיה ראויים עוד לשבת בה. וכך הוא אומר להם:

"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ-

וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל

וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ

כו הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ

כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן". 

לפני שאמר משה את הדברים הללו לעם, הוא בכל זאת כָּמַהּ להשלים את המסע אל הארץ המובטחת, ולראות בעיניו את העם, אותו הוביל במסירות, מתיישב בארצו על אדמתו; אך לאחר השורות הראליסטיות עד כאב הללו, בהן הוא מספר לעם, ובעיקר לעצמו, את האמת, הוא נוקט בפעולה שמחריבה אצלו כל שביב ניסיון להשאיר בעיני רוחו את תמונת הארץ הרומנטית והזהובה:

"אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן… לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי".

גם בארץ בה הוא כל כך מתאווה להניח את כף רגלו, ישנם יצרים, תאוות נקם, פזיזות דעת שמובילה לאלימות נוראה וציניות. ציניות בלי סוף.

משה, בפעולת סימון שלש ערי המקלט לרוצחים בשגגה בעבר הירדן המזרחי, מעניק לעם מודל ברור אותו עליהם לשחזר בעבר הירדן המערבי, והוא אף מזכיר לעם ולעצמו כי שום דבר לא יציל אותו ממפגש יומיומי עם המוות. שהארץ היא אמנם זבת חלב ודבש, אך כמו כל ארץ, היא גם זבת דם ודמעות.

ההגנה על הרוצח בשגגה מִיְצַרים מתפרצים של נקמת דם, מסמנים לעם סטנדרטים ברורים בנוגע לערך חיי אדם, להבנת מבנה הנפש האנושית וחולשתה, ולמוסר חברתי נורמטיבי. סטנדרטים שמשה יודע שהעם לא יעמוד בהם.

לכן, גם כעת משה עדין עומד וצופה על הארץ שלנו מהר נבו. הוא מביט, בוכה ושמח. בוכה מעצב ובושה על התינוק השרוף בשכם, על הסכין השלופה בירושלים, על ההסתה האלימה של נבחרי ציבור ועל הנצחת הנוהג המשווע של שיסויין של קהילות מדממות אלו באלו.

על מה הוא שמח? הוא שמח ומוקיר תודה לאלוהים על שלא שמע לתחינותיו והשאיר אותו בהר נבו.

שבת נחמו ואין במה להתנחם.