הלוך ושוב: מחשבות על הבית והמולדת

מאת: ענת ברקאי

הלוך ושוב. איך זה יכול להיות שהדרך הלוך לארץ קצרה מהדרך חזור לסן פרנסיסקו? אומרים שזה בגלל מפת הרוחות. יש רוח גבית בנסיעה לארץ, רוח נפשית הומיה, פנימית, שמשתוקקת למפגש עם המולדת. סוגרת קצוות מקומיים לקראת הנסיעה, מצפה, מרככת את ההססנות הפנימית והחששות. הלב פורץ קדימה- המצפן הפנימי מורה ליפו, לחיפה, לחופי הים התיכון, רוצה להגיע לקו הסיום למחיאות הכפיים בנחיתה בנתב״ג.

גם הג׳ט לג קל יותר בנסיעה לארץ. העירנות של שעות הלילה עוברת בקלות יותר מול אלבומי תמונות מהילדות בבית של אבא.

בבת אחת, תמונה אחר תמונה, מצטרפים רגעים מונצחים לידי פסיפס של חיים שלמים. והתמונות לא נהיות דהויות עם השנים. זיכרון הילדה צהובת הראש, בחליפה צהובה, גרביונים צהובים, על רקע הסובארו המשפחתית הצהובה, אוחזת במתנת יום הולדת 5, קורם עור וגידים, כמה שמחתי לקבל כדור קופצני.

וככה, ארבעים ומשהו שנים נפרסות פיסה אחרי פיסה, מציפות, מעוררות את כל מה שיש בי, מעוררות את כל מה שאין בי יותר ואת כל מי שלא איתי עוד לעולם.

אני שמה לב שאלבומי התמונות נפסקו, נקטעו באמצע הדרך, אי שם לפני שמונה שנים עם המעבר לסיליקון וואלי.  במקומם נשמרו בענן קבצים משפחתיים, selfies על רקע גשר הזהב, יוסמיטי או Graduations.

פתאום זה כל כך ברור שהחיים התפצלו לשניים, בדיוק באותה נקודה שאלבומי התמונות נפסקו.

אבל מתי ואיך זה קרה? מתי הופרדו החיים לשתי תקופות רחוקות כל כך זו מזו מבלי ששמתי לב?  לפחות יש שלושה שבועות בשנה שאפשר לחזור אחורה בזמן, לחזור הביתה, להרגיש קרוב קרוב. לרבוץ בסלון עם המשפחה, לפטפט, להתווכח, לשיר ולבכות. אפשר להפגש בים, קצת אחרי זריחה, להניח את האופניים הירוקים בצד. כל כך טבעי לחלוף תוך פחות מ-5 דקות על חוף הילטון, חוף הגאווה, הכלבים, החוף הנפרד, ומציצים….

מי היה מאמין? איזה ערב רב תרבותי ישראלי ואני מרגישה בבית.

אבל הבית דינמי, משתנה משנה לשנה. זכרוני צורב כל שנה תמונה ישראלית חדשה-רצף של תמונות ישראליות חד שנתיות. והשנה יש תמונה חגיגית פרטית ומיוחדת במינה, תמונה כל כך מרגשת של חתונה של האהובים ביותר. בין יולי ליולי צצים בפתאומיות מגדלים חדשים, כבישים סלולים, גינות, מרכזי קניות. אני נשבעת שאפילו מפלס הים השתנה ,ממתי סוכת המציל כמעט בתוך המים? מסעדות אהובות נסגרות, חדשות נפתחות.

יש מילקי Shake! (יש עדיין גם שוקו בשקית). הרבה שינויים בזמן כל כך קצר? רגע, תעצרו שניה ,זה מהר לי מידי…

לפחות אצלי ה-mind בחופשה,הקצב רגוע, החום ממיס, החומוס חלק, היום זורם, הים גועש . מדוזות ,יש או אין? בקיצור, זמן סיני – זמן אינסופי  …זמן מוגבל.

והנה, הימים אוזלים נגמרים ,הזמן טס הגיע זמן לחזור הביתה. לא, אי אפשר עוד קצת. איך זה יכול להיות שהדרך חזרה מהארץ ארוכה מהדרך הלוך? אומרים שזה בגלל מפת הרוחות. יש רוח נגדית, רוח נפשית ברורה, שמתקוממת על הפרידה, רוח פנימית שיודעת שהקצוות הישראליים נשארים תמיד חשופים, מתגעגעים. ונדרשת יממה שלמה – יום כיפור מעופף, צום מנטלי, עינוי פיזי, שיפריד בין קודש לחול. צריך זמן אבוד, רעש מנועים, אויר דחוס, להתפתל בטריטוריה מושבית מינימלית, כדי לחזור עשר שעות אחורה, כדי להיות מסוגל להפרד, לעשות מקום לשמיים המרהיבים של קליפורניה. רק כשנוחתים אפשר לראות שבתווך, בין ההלוך ושוב נפתח מרחב חדש, פרספקטיבה דו מימדית, אזור נפשי  עמוק, מבט חדש. שם ,בתווך, בין לבין ,יש מקום להתקדם, לגדול, להתפשט. בין השמים של יפו לשמיים של סן פרנסיסקו אין גבול, ההיפך יש זרימת רוחות הלוך ושוב, הלוך ושוב.

כיף שיש זיכרון עמוק שנשמע צלול גם כאן בסן פרנסיסקו: אחי מזמין לחופה את אהובתו בשירה מרגשת