כל מה שלא לימדו אותי בבית הספר

הימים המהבילים של אמצע חודש אוגוסט מבשרים כבר את סוף הקיץ ותחילת שנת הלימודים. ילקוטים מצוחצחים, מחברות ריקות ועפרונות ריחניים נושאים איתם הבטחה לשנה נוספת, בה לא ילמדו ילדינו את השיעורים החשובים באמת. בעוד כשבוע-שבועיים, ילוו שוב הורים מודאגים את ילדיהם לכיתה בתקווה לשנה טובה יותר. שנה שבה סוף סוף יופיע המורה שיראה את הילד או הילדה שלהם, שיגלה את הייחוד שבהם, את הברק. שיהיה מישהו שיגע בנפשם הצעירה ויעורר את הניצוץ ללמידה, לסקרנות ולחקירה. שיימצא מי שיתן להם את ההשראה לגלות בעצמם, בבוא העת, את הדבר שמסעיר את דמם. ואולי אפילו יהיה מי שימצא את הדבר שמפעים את ליבם ושהעיסוק בו יראה להם את הדרך אל עתידם. האם זו תהיה המורה למדע שתיפתח בפניהם עולמות מסתוריים של ידע ותגליות? שמא יהיה זה המורה לספרות שיעורר בהם את התשוקה ויתן להם כלים להביע וליצוק לתבניות של מילים את אשר על ליבם. ואולי יהיה זה המורה האגדי לדרמה שישים את עינו דווקא על הילדים השקטים יותר, המופנמים ויתן מקום ובמה לקולם הייחודי. מי מבין כולם ינחה את הילד שלי למצוא את האלמנט שלו, את המקום בו הכי נוח לו להיות מי שהוא?

בעוד כשבוע אתחיל את שנתי ה-17 כמורה וכאשת חינוך. תלמידי כבר מסיימים השנה את הקולג׳, ואני תוהה מה היה לנו כאן? מה השתנה? מה למדתי אני מכל החוויה הזו? האם הצלחתי להגיע אל חלקם? מה באמת חשוב ללמד את ילדינו כיום? מה לא למדתי אני מעולם בכפיפה אחת עם עוד ארבעים תלמידים רועשים ומיוזעים, שכל מה שהיה חשוב להם התרחש מחוץ לכותלי הכיתה, בהפסקות, ואחרי שעות הלימודים? מה נשאר לנו מעשרות שנים במערכת החינוך, אלפי שעות הוראה ועשרות המורים שעברו בחיינו כעוברי אורח מזדמנים. מה אנחנו זוכרים מכל זה? האם היה משהו בחוויה שהשפיע על מי שאנחנו כיום? איזה שיעור הצליח לחדור את מעטה האדישות שחיפה על ההורמונים המתפרצים של שנות נעורינו?

אז הנה כמה דברים שמעולם לא לימדו אותי בבית הספר (ואת חלקם עודני לומדת עד היום):

1) עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה – כך אמר דודו טסה, ואוי, כמה שהוא צדק. את הפחד מכישלון רובנו יונקים עם חלב אימנו. הצורך שלנו להצליח – תמיד – טבוע בנו משחר ילדותנו, שהרי לשבחים ולמחיאות הכפיים זכינו רק כשהצלחנו לבצע את המשימה. ברבו!  אך את חגיגת הכישלון אף אחד לא מלמד אותנו. ואני יודעת היום, ממרום שנותי, שלמדתי מכישלונותי, לאין ערוך יותר מאשר מהצלחותי. כל כך חשוב לנסות, וחשוב עוד יותר להיכשל בכדי לגדול באמת, ולהצליח.

2) אמנות השלמות שבאי השלמות – עוד כאימא צעירה נתקלתי במושג ״אימא טובה דיה״ או  Good Enough Mother, שהביא מזור לנפשי המיוסרת, ברגעי משבר וחוסר סבלנות. מאז, כבר שנים שאני נלחמת בצורך לעשות דברים באופן מושלם. בשנים האחרונות, למדתי אפילו לראות את היופי שבחוסר השלמות. יש בו קבלה, השלמה והבנה שאין דבר כזה שנקרא שלמות. ברגע שאבן הריחיים הכבדה הזו מוסרת מעל צווארך, יש הרבה יותר מקום לתעוזה ויצירתיות. ברנה בראון, הכוהנת הגדולה של אמנות הקבלה העצמית, נתנה לנו במתנה את האומץ להודות בכך שאיננו מושלמים, וטוב שכך.

3) החיים הם כאן ועכשיו. לא מחר, לא בקיץ הבא ולא כשהילד יגמור את הקולג׳. מה שלא תעשו היום, לא בטוח שתוכלו לעשות מחר. בשביל מה לשמור את סט הכלים/כלי המיטה/הכותונת הסקסית/הנסיעה לעיר/הקינוח למחר? למה לא, למה לא עכשיו? ומה עם הקורס שתמיד חלמתם לקחת ואף פעם לא העזתם? כל מה שיש לנו, זה את הרגע הזה, אז חשוב כל כך לעצור מידי פעם ולחיות את הרגע, למצות אותו, לנצל אותו, לחגוג אותו כי מחר עלול להיות מאוחר מידי. וממש לא צריך לחכות לפנסיה כדי להנות מהחיים.

4) לא לפחד לשאול – לפני שהחלטתי לעבור ללמד כמורה בחטיבת הביניים, למדתי את השיעור הכי חשוב מבתי הצעירה. שאלתי אותה, בתור מי שעד לא מזמן היתה תלמידה בחטיבה, מה כדאי לי לדעת שיעזור לי באתגר החדש שלקחתי על עצמי. היא לא היססה לרגע, ובשקט הבוטח שלה ענתה, שהכי חשוב זה לתת לתלמידים לשאול את השאלות. לא למהר לשאול בעצמי, וודאי שלא לחשוב שתמיד אוכל לתת להם את כל התשובות. משהו בדינמיקה של מורה ותלמידים השתנה מאוד בשנים האחרונות. אנחנו כבר לא יודעי-כל, ובעידן הטכנולוגי, על פי רוב תלמידנו שולטים בחומר אף יותר מאיתנו ויש לנו בהחלט מה ללמוד מהם. דרושה מידה רבה של פתיחות, צניעות וכבוד הדדי, בכדי להכיר בעובדה הזו.

5) מיומנויות החיים – עם היד על הלב, כמה מכם מלמדים את ילדכם לתפור כפתור? להכין לעצמם סנדביץ'? להחליף מצעים במיטותיהם? למיין כביסה ולהפעיל את המכונה? להכין וללוש בצק לחלה, לקלוע לצמות ולהכניס לתנור בזהירות? להרכיב ארון של איקאה? להחליף צמיג במכונית? להכין רוטב לפסטה? לדעת איך להשקיע את הכסף שחסכו במשך בקיץ? איך להסתדר עם תקציב? מה צריך שיהיה במקרר כדי לשרוד כשחיים לבד? ובכן, אם עניתם בחיוב על לפחות שלוש מבין השאלות, הרי שאתם במצב טוב. רובנו עסוקים בלעשות את כל הדברים הללו עבור ילדינו, כשאנחנו מדחיקים את המחשבה, שביום מן הימים (והוא מגיע מהר משחשבתם) הם יאלצו לעשות כל זאת ועוד, בכוחות עצמם. כשהילד מספר לי איך החליף לבדו צמיג כשגילה שיש לו תקר, אני שואלת בהשתאות: ״

איך ידעת מה לעשות?״ והוא עונה בחיוך: ״אבא לימד אותי״. אני מביטה באיש היקר ומבינה שיש  לי עוד הרבה מה ללמוד.

6) ואולי השיעור הכי חשוב בחיים שלקח לי הכי הרבה זמן ללמוד הוא  – להיות מי שאתה ולעשות את מה שאתה אוהב. לא לחשוש ממה יגידו או מה יחשבו. לא לתת לציפיות של אחרים להכתיב לך את הדרך. ללמוד להקשיב לקול הפנימי שלך מבלי לתת לרעשי הרקע להפריע ולהגדיר לעצמך את המטרות והיעדים. רק אז תוכל לצאת למסע הפנימי הדרוש כדי לפגוש בסופו את מי שאתה באמת.

ולקראת שנת הלימודים החדשה, כששוב החיים שלנו נכנסים להילוך גבוה, בחרתי לחלוק איתכם מתכון מקסים וקל להכנה. זהו מתכון לבצקניות תפוחות, תפיחיות גבינה אווריריות או מעין פחזניות שנראות פשוט ליגה לאומית. קיבלתי את המתכון מחברתי מיכל, שלא רק שהיא חברה טובה ואמיתית, היא גם בשלנית נהדרת.

תפיחיות גבינה אווריריות

מה צריכים?

11/2 כוסות קמח

11/2 כוסות חלב

3 כפות שמן

3 ביצים

0.5 כפית מלח

12 קוביות גבינה (פטה, ברי, צ׳דר)

מה עושים?

מחממים את התנור לחום בינוני. מערבבים את כל החומרים בממחה או מעבד מזון (אפשר גם לערבב ביד: מערבבים תחילה את הביצים, השמן והמלח ומוסיפים את החלב והקמח לסירוגין). משמנים את תבנית השקעים ומחממים אותה מעט בתנור המחומם. יוצקים לכל שקע מן הבלילה, עד מחצית גובהו בערך ומניחים מעל את קוביית הגבינה. אופים בחום בינוני כ-25 דקות, או עד שהתפיחיות תפוחות מאוד ומשחימות. משחררים בסכין את התפיחיות מדפנות השקעים ועורמים על צלחת הגשה גדולה.

שתהיה לכולנו שנת לימודים פוריה ומהנה!

שבת שלום,

דלית