פרשת ראה: איך יהדות התפוצות פורחת גם ללא מוסד הרבנות?

מאת: טובה בירנבאום

תעשו איתי בבקשה תרגיל קטן: עִצמו לרגע את העיניים ונסו להיזכר ברגע מסוים, טקס מסוים, בו חשתם רגש דתי (כן, גם אם אתם חילונים, אל תהיו עקשנים). נסו לחשוב מדוע דווקא באותו הרגע חשתם משהו- התעלות, התרגשות או תחושה שלרגע הוציאה אתכם מעט מתוך הגבולות של עצמכם; ומדוע בעשרות או מאות (או אלפי) טקסים דתיים אחרים בהם השתתפתם לא חשתם כלום, או מעט מאוד (ולפני שקופצים עלי הלייבוביצ'יאנים, אני רגע רוצה להבהיר שלאחרונה אני מגלה בעצמי נטיות חסידיות מדאיגות, אז חבל על המאמץ…).

אני אישית יכולה להיזכר בכמה רגעים כאלה; רובם ריגשו אותי או הותירו בי רושם בעיקר בגלל שני אלמנטים שהיו בהם: האחד הוא חידוש, והשני הוא נגיעה אישית. בדרך כלל שני האלמנטים הללו הולכים יחד- טקס דתי שניכֵּרת בו טביעת אצבע של מחשבה, יצירתיות ורלוונטיות, הן של עובר/י הטקס והן של מעביר/ת הטקס. טקסים מן הסוג הזה הם טקסים שלא נעשים 'על אוטומט', אלא מתקיימת מאחוריהם התכווננות, נעשה מאמץ, ולעיתים התמודדות עם אתגר.

מי שחי למשך תקופה מסוימת בחו"ל מכיר מצוין את ההתמודדות היומיומית של מי שרוצים לחיות אורח חיים יהודי, או שואפים להנכיח את התרבות היהודית בלוח השנה שלהם. לא קשה, אם כן, להבין מדוע הרבה מאוד מן היצירתיות היהודית בדור שלנו מתקיימת דווקא בתפוצות. אני אוהבת לספר לחבריי האמריקאים, כי על אף שגדלתי בבית מאוד דתי, הרגע הראשון בחיי בו הקדשתי מחשבה משמעותית ליהדותי, ולמעשה פצחתי במסע גיבוש הזהות שלי, היה בארה"ב. אני חושבת  שהרבה ישראלים וישראליות יזדהו איתי. ההפתעה בגילוי כי יש דבר כזה שנקרא 'יצירתיות יהודית' שינתה את עולמי.

אבל למה דווקא במדינה היהודית, בה לכאורה הכול זמין ונגיש, קיים המידע, קיימת ההשראה וישנו מימון מטעם המדינה לפעילות דתית, מתרחשת יחסית מעט יצירתיות יהודית? התשובה נמצאת בפרשה שלנו בציווי דלהלן: "… וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת… עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם…" (דברים יב). ובמילים של היום- הציווי על ריכוז הפולחן הדתי.

מדובר במציאות שונה מזו שהורגלו בה העם וממה שהורגל בו העולם עד אז, ולמעשה, היא לא התקיימה בפועל עד למלכות יאשיהו במאה השביעית לפני הספירה. הנורמה הייתה כי אדם הרוצה להודות לאל בעקבות חוויה משמעותית שעבר, או לבקש מחילה על חטא- מקריב קרבן, אשר מהווה תגובה ישירה לחוויה שעבר דרך אקט מוחשי של נתינה לאל. מדובר בפעולה רגשית ספונטנית וביטוי מיידי של רגש דתי בזמן הסמוך לחוויה והרבה פעמים ממש במקום התרחשותה. כשהתיישבו בני ישראל בארץ והשתקעו בה, נבנו במות מקומיות- מזבחות מקומיים- במרכזי הישובים, בהם הוקרבו הקרבנות בעזרתם של הכוהנים המקומיים. הכהן היה חלק מן הקהילה, הוא הכיר היטב את המקריב ואת משפחתו, ולכן, על אף שההקרבה עברה מלהיות אקט מיידי ספונטני לאקט עם תיווך מסוים- התקיים חיבור רגשי קהילתי משמעותי בעת הקרבת הקרבן. אקט כזה דומה ,למשל, לטקס חופה הנערך ע"י בן או בת קהילת הזוג הנישא, שיש לו/ה קשר משמעותי לפחות עם אחד מבני הזוג. מי שהשתתף/ה פעם בטקס כזה יודע/ת עד כמה הקירבה הזו מעניקה עומק ומשמעות למעמד ולטקס, הן במובן הרגשי-דתי והן במובן הקהילתי.

ואז מגיע הציווי הנ"ל, שמְרַכז את הטקסים הדתיים למקום אחד- לבית המקדש. חסל סדר טקסים ספונטניים וחסל סדר טקסים קהילתיים; מעתה יש גוף אחד שמטפל בענייני הדת, אליו יש להגיע שלש פעמים בשנה, והוא המקום היחיד בו ניתן להקריב קרבנות. ההקרבה מתבצעת ע"י אחד הכוהנים בבית המקדש, שאינו מכיר את בעל/ת הקרבן ושעבורו הטקס הזה הוא אחד מיני רבים בסידור העבודה של אותו היום. ד"ר רוני מגידוב וד"ר מיכל שמחון טוענות כי זהו מהפך דרמטי שאי אפשר להגזים בחשיבותו: "החוק הדורש את ריכוז הפולחן, עשוי להרחיק ולקטוע את המגע הקרוב, האינטימי והמיידי עם האל. שכן, על המקריב לדחות את רגשותיו, להמתין לשעת כושר בה יוכל לטלטל עצמו בדרכים ולהגיע לאותו מקום שנבחר על ידי האל, ורק שם (ולעיתים לאחר זמן), להקריב את קורבנו. יש כאן בעצם ניתוק הקשר החי שבין החוויה, לביטויה הפולחני. הניתוק מתבטא גם בכך שהפעולה של העלאת הקורבן, הופכת להיות חלק ממערכת ממלכתית ממוסדת ומאורגנת ורבת משתתפים שבה לכוהנים וללוויים יש תפקיד מרכזי, בעוד שהמקריב רק צופה מן הצד".

זאת אומרת, שלצד פעולת מיסוד הפולחן אורבת סכנה ממשית של פגיעה באותנטיות שלו, של הפיכתו לחלק ממערכת מסורבלת שעלולה אף להסתאב, ואשר מצמצמת באופן משמעותי את הפן האישי והרגשי של הטקס הדתי.

קל, אם כך, לשער מדוע בחו"ל, ב'גלות', תססה, לאורך דורות, יצירה יהודית עשירה ומגוונת, אשר הייתה רחוקה מן המרכז הרוחני ונאלצה למצוא פתרונות יצירתיים הרלוונטיים למקום ולתקופה, אך גם הייתה, ועדין, רחוקה מן הממסד המנַוון ולא תמיד ראתה עצמה כפופה אליו. על מנת לקיים אורחות חיים יהודיים עצמאיים הרחוקים מן המרכז הרוחני הלאומי, היה (ועדין) על הקהילות היהודיות להיות אקטיביות ביחס ליהדותן ולהמציא את עצמן מחדש בכל דור על מנת לשרוד כתרבות.

אם נעמיד אל מול הביטויים הדתיים המגוונים והיצירתיים שניתן לפגוש בקהילות יהודיות ברחבי העולם (גם באורתודוכסיות כמובן), את המוסדות הדתיים-רבניים של מדינת ישראל, אשר מרַכזים תחתם, בחסות החוק, את הפולחן הדתי, את שמירת הנורמות הדתיות וכמובן את המשאבים המיועדים לנושאים הללו- נבין, כמובן, מייד מדוע במשך שנים ארוכות מדינת היהודים לא התפקעה מרוב חדשנות יהודית מלאת תשוקה, לא געשה מרוב יצירה אומנותית בהשראת המקורות, ולא סערה מרוב שיח יהודי תרבותי פורה ומחלוקת לשם שמיים. אל מול האקטיביות הדתית, אליה נדרשת יהדות התפוצות יום יום, עצוב לראות כיצד מונופול דתי יוצר פאסיביות; כמו אותו בעל קרבן שמגיע למקדש וצופה מן הצד בטקס מנוכר שאין בו נגיעה אישית, כך עורך רוב הציבור היהודי בארץ את חופותיו והלוויותיו, כך הוא צורך את הסדרי הכשרות, וכך הוא אף מסכין עם הסדרי המקוואות.

רבים בציבור היהודי במדינת ישראל מעוניינים בשירותיו של המונופול הרבני; הממסד "מתַחזק" את הפן הדתי של המדינה, חוסך את הדאגה לנושא ביום יום, ותמיד זמין בעת הצורך. המחיר הכבד של ה"נוחות" הזו היא ויתור על מגע חי עם תרבות נושמת ומתפתחת, ויתור על קול וטביעת אצבע אישית ברגעים המשמעותיים ביותר בחיים, והמחיר הנורא מכל- ההיסטוריה מלמדת אותנו ש"תיחזוק" שכזה, ללא השקיה במים חיים, וללא הנשמה באוויר צח ורענן, לא יציל את התרבות מִקפיאה על השמרים ואבָדון.

על סף פתיחת שנת הלימודים, שוב צצות השאלות המציקות אודות הדור הבא, ודורשות מאתנו לברר עם עצמינו האם אכן אנו מעניקים לו די השראה וכלים להמשך הדרך; האם יהיו לו מספיק ידע, תחושת בעלות וחופש יצירה בתוך העולם היהודי והישראלי על מנת שיוכל לעשותו משמעותי גם עבורו, בדרכו. יש הרבה דרכים לעשות זאת, גם בארץ וגם בחו"ל. רק צריך להביט למונופול בלבן של העיניים, לחייך, ולהמשיך הלאה.

שבת שלום ושנת לימודים מוצלחת ויצירתית לכולם/ן!