פרשת שופטים: האם יש לנו את הזכות להשפיע על מדיניות ישראל מכאן?
טובה בירנבאום החליטה הפעם להעלות נושא טעון: האם מותר לנו להביע בקול את מה שאנחנו חושבים על מדיניות ישראל, ואם כן, באיזה פורום? והאם מותר לנו לפעול על מנת להשפיע על המציאות בארץ? על פי התורה, המרחק הרב ממדינת ישראל פוטר אותנו מאחריות כלפיה; אבל היא חושבת אחרת
מאת: טובה בירנבאום
האם את רמת האחריות יש לקבוע על פי מספר של קילומטרים או מַיילים?
אודה שהתלבטתי אם להעלות את הנושא הזה כאן, אבל החשיבות שלו בעיני מכריעה את הכף.
בקהילה שלי, שחלקה ישראלית וחלקה יהודית-אמריקאית, שיחות הסלון כמעט תמיד (אולי בעצם רק כשאני בסביבה) נסובות סביב ישראל. יש הרבה אהבה, הרבה דאגה, לפעמים מבוכה, לפעמים גאווה, כמו שכל אדם מרגיש כלפי מדינתו. יש מי שמצוי בפרטי הפרטים, קורא וצופה בכל כתבה שמְספקת המדיה הישראלית והמקומית, ויש מי שמתעדכן מיד שניה או שלישית, בבית הכנסת, במשרד או בחדר הכושר. אותי מרגש לחוות את המעורבות וההתגייסות הרגשית והאינטלקטואלית סביב ישראל; אני אוהבת לשמוע (ולהשמיע) עמדות בנוגע לעניינים העומדים על סדר יומה, וברוך השם, המחלוקת לא שומרת על פרופיל נמוך ביחס לאף נושא. התחושה הרבה פעמים היא שהמעורבות והאכפתיות מבטלות את מאות אלפי הקילומטרים שמפרידים בין מיקום השיחה לבין מושאה.
הפרשה שלנו השבוע דווקא אינה חושבת כך; למעשה היא טוענת שהגודל כן קובע- הגודל, או יותר נכון האורך של המרחק הפיזי שמפריד בין קהילה מסוימת לבין מקום מסוים, הוא שקובע את מידת האחריות שלה על המתרחש בו:
"כִּי יִמָּצֵא חָלָל… נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל, וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל, וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן…. וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים… וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל, יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל, וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ, כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהֹוָה, וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כ"א).
אנו פוגשים השבוע את אחד הציוויים הגראפיים והמרתקים שבתרבותנו: עֵגלה ערופה. במקרה ונמצאה גופת אדם באזור שאינו מיושב ולא ידועות נסיבות המקרה, האחריות לכפרה על החטא נופלת על מנהיגי העיר הקרובה ביותר גיאוגרפית למקום מציאת הגופה. הכפרה מתבצעת בטקס תיאטרלי בו ראשי הקהילה עורפים את ראשה של עֵגלה צעירה אל תוך נחל, נשבעים כי קהילתם אינה מעורבת בטרגדיה (בטקסט המפורסם "ידינו לא שפכו את הדם הזה"), ומבקשים כפרה על הדם שנשפך.
המִשנה נכנסת לפרטי ההלכה ומתארת כיצד יש למדוד את המרחק בין הגופה לבין הערים הסובבות אותה, ומאיזה מיקום בדיוק יש להתחיל את המדידה. אי אפשר, בעיני, להתעלם מן האבסורד בסצנה הזאת. האחריות או הניקיון מאחריות ייקבעו על חודו של אינץ'. ויש אפילו דיון מה עושים במקרה ושתי ערים נמצאו קרובות אל מקום הגופה מרחק שווה. אני לוקחת לעצמי, ברשותכם, את החירות הפרשנית לראות בסיטואציה הזו כמעט סיטואציה קומית. בעיקר לאור הוויכוח של רבי אליעזר ורבי עקיבא במשנה היכן יש להצמיד את סרט המדידה:
"מאין היו מודדין? רבי אליעזר אומר: מטבורו; רבי עקיבא אומר: מחוטמו; רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל- מצווארו" (משנה, סוטה, ט).
המרחק הוא מדד קריטי עד כדי שיש להקפיד למתוח את הסרט הַחֵל מנקודה מסוימת מאוד בגופו של הנרצח. בקריאה חופשית משוחררת מקונטקסט (כמה כיף שמדרש מאפשר להפטר מהקונטקסט כשרוצים), הייתי טוענת כי התָנַאים כאן משתעשעים ומקצינים את הסיטואציה על מנת להגביר את האירוניה:
"נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר- מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש" (שם).
על פי הקריאה הזו, מתבוננים בנו התנאים מתוך השורות הצפופות ואומרים: נו באמת;
הרבה אנשים שחיים מרחק רב מחוטמה או טבורה של מדינת ישראל חשים כי אף סרט מדידה, ארוך ככל שיהיה, לא יכהה את עוצמת הרגשות שהם חשים כלפי המקום בו גדלו, או המקום עליו למדו בילדותם.
בכך שמתבקשים מנהיגי הקהילה הסמוכה לבצע אקט דרמטי, צבעוני, מצמית ומרתק כאחד, מעבירה התורה את המסר הפשוט כי מילים בלבד לא יועילו; זקני העיר לא יכולים למלא את חובתם המוסרית כלפי מקרה הרצח רק בגינוי והוקעה מילולית, אלא עליהם לצאת מעירם ולעשות מעשה. גם בניו יורק, בוסטון ופאלו אלטו, לונדון וסידני, חשות קהילות, ישראליות ואמריקאיות, כי מילים לא יספיקו, וודאי לא מילים שנשארות בד' אמות הסלון הביתי או המשרד. החשש מהאמירה המבטלת: "אתם לא חיים פה, אז באיזו זכות אתם מדברים", היא שמרתיעה רבים מלדבר בפרהסיה או מלפעול על פי מצפונם והערכים בהם הם אוחזים.
כל מי שחש אחריות כלפי מדינת ישראל יכול, ובעיני צריך, לפעול על מנת להשפיע ולעצב את המציאות שבה, כך שתיראה קרוב יותר לשאיפותיו והשקפת עולמו. חובה, לדעתי, לייצר מנגנונים מסודרים בהם קהילות שוחרות טובת ישראל, בכל מקום שהן, יוכלו להביע את עמדותיהן ולהשפיע על מצבה הביטחוני, הכלכלי, החברתי, הדיפלומטי והמוסרי של ישראל.
ברור שרבים לא יסכימו איתי, אך אני חשה כי הרבה זמן ופוטנציאל פעולה יקר מאוד מתבזבזים על "לא נעים לי להעביר ביקורת כי אני לא שם". צריך להתגבר על כך ופשוט לעשות- כל אחד ואחת על פי עמדותיו ומצפונו.
לסטודנטים הצעירים ששואלכם אותי האם מותר להם להביע את עמדתם בנוגע למדיניות הישראלית אני עונה באופן נחרץ (מה שנחשב חריג, כי אני יודעת שצריך לענות- "ומה את/ה חושב/ת"?), כי הקול החיצוני, בעל הפרספקטיבה האחרת מזו הפנימית, הוא הכרחי בתוך השיח על המציאות במדינת ישראל, ושאיננו יכולים להרשות לעצמינו שלא לקחת אותו בחשבון. אני אומרת להם כי זוהי חובתם המוסרית לומר את דעתם ולפעול על פיה, על אף מאות אלפי הקילומטרים שמפרידים בין מקום הִמַצאם למושא דאגתם ואהבתם. כי אחריות לא נמדדת בסנטימטרים; היא נמדדת ברגשות וברצון להשפיע.
ההתייחסות אל הקהילות הישראליות והיהודיות-אמריקאיות בעולם כאל נכס אסטרטגי בלבד, כאשר תפקידן במשחק מוסכם מראש וברור מאליו מבלי שהן בכלל נשאלות על כך, הוא מעליב ומזלזל. אך זה לא ישתנה כל עוד היושבים בתפוצות לא ייקחו בעצמם את החירות להשפיע כפי שהם מאמינים באמת. "לא נעים" מת מזמן, ואין טעם להתחיל למתוח ממנו סרטי מדידה.
שבת שלום!
