בודד בברנינג מן

מאת: איל שחר

הרגע חזרתי מברנינג מן. נפשית, אני לא כאן עדיין- זה תהליך שייקח כמה ימים. רוב האנשים שחוזרים מברנינג מן מספרים על החוויות המדהימות שעברו. האמת, זה באמת מדהים מכל כך הרבה בחינות. בשבילי, לרכב על האופניים ברחבי הפלאיה בלילה, בין Art Cars, אורות, אש ומועדוני ריקודים, זו חוויה שמעתיקה את נשימתי בכל פעם שאני נזכר בה.

אבל יש עוד תחושה שמילאה אותי, בעיקר בשעות היום, ולא הרבה מדברים עליה- הרגשתי בודד.

חשוב להבין את ההבדל בין להיות לבד ללהיות בודד. נסעתי לשם עם חברים, כאן מהעמק, אז לא הייתי באמת לבד. אני גם אדם מופנם, Introvert  (ואתה?), אז להיות לבד לא זר לי. אני אפילו נהנה מזה. כשידעתי שאני נוסע לברנינג מן, ידעתי שהדבר הנכון בשבילי הוא להיות עם עצמי, כך אוכל לעשות מה שאני רוצה ולהיות מי שאני רוצה. כך אוכל לתת לעצמי ללכת לאיבוד בלי לדאוג לאף אחד אחר. הרבה אחרים חושבים כך, רובם מגלים עד כמה זה קשה.

המציאות היומיומית בברנינג מן היא המון סביב ״לגלות מקומות״, בעיקר בשעות היום. אתה אורז את הציוד שלך, קופץ על האופניים ויוצא לתור את הרחובות עד שאתה נתקל במחנה שמושך אותך. זה יכול להיות בר, סדנת יוגה, סאונה, אוהל רגיעה רוחני, או מחנה חילופי זוגות. יש מאות של מחנות, ואתה יכול לבחור. הכל חינם ופתוח לכולם.

ברגע שנכנסת למחנה – אתה מוקף אנשים, והאינטראקציה מתבקשת- לדבר, לשתף, לחבק ולהחליף מתנות. אחד העקרונות של ברנינג מן היא ״ללא צופים״, כלומר, האנשים הם הפעילות. וגם אתה.

אם אתה מופנם כמוני, כשאתה נכנס למחנה מלא אנשים – אתה מרגיש צורך למצוא לך פינה שקטה. ואז זה נהיה בודד. נראה לך שמסביבך כולם באו עם חברים או שמצאו שם חברים חדשים, אתה מתבונן מהצד בדממה. אולי אפילו תזהה עוד מישהו לידך מתבונן בשקט מהצד, והוא אולי אפילו מסתכל עליך ומזהה שגם אתה בודד, אבל אתם לא תפתחו בשיחה זה עם זה. מקסימום כמה מילים. אי אפשר להימנע מהאנשים מסביבך – הם מקיפים אותך, נהנים, ולך אין טלפון לשלוף מהכיס ולהתחבא בתוכו.

בסופו של דבר, אתה מאבד את החשק לגלות מקומות, כי אתה מפחד מהבדידות. אתה עובר ליד המחנות, מציץ פנימה, אומר לעצמך ״נו, תיכנס! מה עוצר אותך?״. אתה פשוט רוצה להיות לבד כדי לא להיות בודד. אז אתה יוצא אל הפלאיה האינסופית, או במקרה הגרוע יותר, חוזר למחנה שלך ושורף את היום לבד.

זה קשה. תאמינו לי. ברנינג מן הוא מקום עמוס רגשות. זו סביבה כל כך שונה מהעולם שאנחנו מכירים, שזה מערער את היציבות שלך תוך פחות מיום. ובמערבולת הזו, רגשות לא נשארים קבורים בבטן – הם צפים מעלה וחונקים לך את הגרון.

בהתחלה אתה נלחם בזה. אתה מלקה את עצמך על חוסר היכולת שלך לתקשר עם אנשים. אבל אם אתה חכם מספיק (ואני לא הייתי), אתה מבין שזה מי שאתה. ההבנה הזו לא תפתור את הבדידות שלך, ואתה עדיין תרצה להעביר את היום לבדך ולבזבז את זמנך המוגבל שם, אבל לפחות לא תשנא את עצמך.

אז מה עושים עם זה? לקח לי יומיים עד שהדהד לי משפט בראש: אני רוצה להיות לבד עם מישהו. זה נשמע מגוחך, אני יודע, וזה הורס את החופש המוחלט הזה שרציתי, אבל כזוג או כקבוצה קטנה תמצא הרבה יותר בטחון לגלות מקומות, ואפילו את האומץ לתקשר עם זרים. אתה עדיין יכול לשמור לך את רגעי הלבד שלך, אבל אל תגזים. לא בברנינג מן.

אם נמצא איתך בברנינג מן מישהו יחסית קרוב אליך, העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת היא לשתף את הרגשות שלך איתו. חיבוק חם וכמה מילים חמות יעזרו לך להבין שאתה לא מקולקל. ואולי אפילו תופתע לגלות שכל אדם שני בברנינג מן מרגיש בדיוק כמוך. אז תמצא אחד כזה ותהיו לבד ביחד. לצערי, לי לקח יותר מדי זמן להביע את הרגשות שלי. זה השיעור מספר 1 שאני לוקח איתי מהמקום המדהים הזה.

אם יש לך מחשבות בנושא, או שחווית משהו דומה – אני אשמח לתגובה.

מקור באנגלית : https://medium.com/@eyals/lonely-at-burning-man-f7c5d9afbecc