על המשמעות החברתית העמוקה של חג הסוכות

מאת: טובה בירנבאום

מכירים את הרגע שבו (סליחה על פתיחה בסגנון סטנד-אפ…) אתם ישנים באוהל בטבע, תחת כיפת השמיים במסגרת טיול משפחתי, ולפתע באמצע הלילה, גשם מתחיל לטפטף? זוכרים את תחושת ההקלה כשאתם נזכרים שהשכלתם להרכיב מראש את מגן הגשם של האוהל ואתם שוקעים שוב בתנומה מתוקה? אני לא טיילת גדולה אבל זהו בהחלט רגע שחוויתי; ערבוב של תחושת ארעיות וחוסר ביטחון עם ההבנה שהכול בסדר. אנחנו מוגנים מפגעי הטבע.

חג הסוכות הוא חג שספוג כולו במשמעות חברתית עמוקה; הוא מכוון אותנו דווקא לאתגר את הניסיון לבצר את עצמינו בתוך ד' אמות, לדאוג מראש לכל פרט, להגן על עצמינו מגחמותיו של הטבע, ולהסתתר מתופעות אנושיות שקשה לנו להיפגש עמן.

אם נחשוב על זה לרגע, הרי שחג הסוכות, ששייך למעגל החגים החקלאיים ביהדות, נקרא גם 'חג האסיף' על שום שהוא חל במועד בו התבואה נאספת פנימה, אל תוך הבתים והמחסנים. במשך כל האביב והקיץ עמל האדם על גידול המזון והכנת צידה לחורף, וכעת הוא מתכנס אל תוך הבית עם פרי עמלו ומגן על עצמו מפני הגשמים והקור העתידים לבוא.

כמה מוזר שדווקא במועד הזה, בזמן בו מתחילים בתפילה לבקש על הגשם, התרבות היהודית מבקשת מאיתנו לצאת החוצה: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָֹה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג). היא קוראת לנו להתנער מן החומר, להיפרד לכמה ימים מן הבית המוגן ולהתמודד עם המציאות, עם הארעיות. היא מזמינה אותנו להיזכר בעובדה שלא כל אחד שפר מזלו ליהנות מקורת גג ומזון בשפע, שיש מי שאינו יודע היכן ילון הלילה ומאין תגיע ארוחתו הבאה.

כמה יפה שגם העשיר המופלג וגם האדם הפשוט יושבים בסוכת ארעי שדפנותיה נתונות לרוחות ולסערות. ההבדלים בין המעמדות נמחקים לתקופה קצרה, ומאתגרים את החשיבה החברתית ההיררכית בה אנו נתונים כל ימות השנה.

המקרא מדגיש את החיבור של החג ליציאת מצרים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם). מספר פעמים בשנה, בחגים, אנו מקבלים תזכורת כי לא תמיד היינו, כהיום, אדונים על גורלנו וריבוניים בארצנו. הסוכה מזכירה את הנדודים במדבר ואת תקופת השעבוד במצרים, בה לא היינו בעלי הבית, כי אם עבדים שפלים בתחתית החברה, הנתונים לחסדיו של עם כובש. חובה עלינו לזכור את התקופה ההיא בהיסטוריה שלנו ותקופות קשות אחרות, לא חלילה כדי "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם", אלא להפך: על מנת להבטיח כי אנו לא נעשה לאחר מה שעשו לנו. היותנו בעלי הבית מחייבת אותנו לנהוג בגר, בתושב, בזר ובפליט בהומניות יתירה, כי גם אנחנו "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". ולכן כולם מוזמנים לסוכה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז).

האספקט החברתי, שנעוץ עמוק במשמעות החג, קשור במהותו גם בפן האקולוגי-סביבתי. כשם שהחג מאתגר את התפיסות החברתיות שלנו, ומאלץ אותנו להיזכר כי לא תמיד היינו אדוני הארץ, כך הוא מזכיר לנו כי האדם אינו אדון על הטבע. היהירות האנושית, שהניחה כי משאבי הטבע נועדו אך ורק לשרת את האדם, והוא יכול לעשות בהם כרצונו, הביאה לנזקים בלתי הפיכים לכדור שלנו, ואף מעמידה בסכנה את קיום האנושות כולה. בזמן שאנו יושבים בסוכה איננו שולטים בטבע, כי אם הוא שולט בנו; אנו חשופים לקור ולחום, לרוח ולחמה ולכן אנו מתמלאים ענווה כלפיו, ענווה שכל כך חסרה לנו לצערנו.

סוכות חל בתקופה בה החקלאים מתחילים להיות מתוחים; הם קמים בוקר בוקר ומביטים לעבר השמיים. הם חשים על בשרם את המציאות האנושית השברירית, הנתונה כולה לתהפוכות מזג האוויר. במקדש היו נעשים בסוכות טקסי מים מרשימים, ואף בימינו מתקיים בבתי הכנסת טקס חיבוט ערבות, שיונק כולו מטקסי מים עתיקים שהתקיימו בתקופת הסתיו בתרבויות השונות (כבר סגרנו את זה שאנחנו לא באמת המצאנו כלום, נכון?).

חג הסוכות הוא הזדמנות גם לעירוניים שביננו, שפרנסתם אינה תלויה בתחזיתו היומית של החזאי, להתמקד בדברים החשובים באמת- בראיית האחר, בהושטת יד למי שזקוק לה, ובשמירה טובה יותר על הכדור שלנו.

שבת שלום וחג שמח!