על תחילת דרכם של אהוד בנאי והפליטים- חלק ב'

מאת: איתי שמי

בשבוע שעבר הבאתי את חלקו הראשון של זכרונותיו של אורי כהן על אהוד בנאי והפליטים בתחילת דרכם. מבט של מי שהיה שם ברגע מכונן בתרבות הישראלית. זה סיפור מרתק (לדעתי לפחות) עם לא מעט משברים ורגעים לא קלים, איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים…

אהוד בנאי והפליטים – הלב שקפא הפשיר – חלק ב'

…" בחלומי חזרתי "…

השירים של אהוד בנאי דיברו אל ליבי, היתה שם בשורה. היה שם כאב ( דם נשפך באמסטרדם, עבודה שחורה ), היתה שם אנושיות.

כמה קשה ועצוב היה לי לגלות שבחיים הדברים מורכבים יותר, שרוק'נרול הוא לאו דוקא אחווה אלא גם הרבה חשיכה וכאב, במיוחד שסם המוות הזה, ההירואין, נמצא בסביבה.

אבל בואו לא נקדים את המאוחר, אנו כרגע בתחילת ההקלטות של האלבום. 

200 שעות הקלטה תוקצבו לאלבום (עשרים שעות לשיר כולל מיקס זה לא הרבה), ההקלטות היו על גבי סרטי 2 אינצ', מוצר יקר. ההפקה המוסיקלית היתה צריכה להתחלק בין רונן בן טל ובין יוסי אלפנט, דבר שהתגלה כעבור ימים ספורים כבלתי אפשרי. כמפיק האלבום החלטתי שיוסי יהיה היחידי שיפיק את האלבום ושרונן ייהנה מקבלת הכספים לאולפנו, בשביל הכבוד הוא גם קיבל קרדיט של מפיק בפועל.

בקבוק עראק ועליו מדבקה שעליה רשום "חומר חיטוי" הוצב על הקונסולה, בדרך פלאים הבקבוק הזה שב והתמלא. ההקלטות נעשו ב"גייד" מקליטים את השיר עם מטרונום ואז מעלים תופים ובס ואחריהם את שאר ההעלאות. יוסי חזר לא מכבר משהות בניו יורק והביא איתו תמהיל של השפעות מארה"ב ומאנגליה – "ראשים מדברים", "THE CARS", " אקו והבנימן", "הקיור", "טלוויז'ן" ( טום ורליין ), רובין היצ'קוק. לא היה ביוסי שמץ של ישראליות, את זה הביא אהוד. נעם זייד הלוי לא היה בתכנון של ההקלטות, בכלל עוד לא היתה להקה ולא היה שם להרכב.

ג'אן ג'ק גולדברג היה מנגן אז עם סי היימן, גילי סמטנה רק השתחרר מגלי צה"ל. ג'אן ג'ק התגלה כאיש הכי מצחיק וטוב לב בעולם, שיוסי היה מתעצבן ( וזה קרה הרבה ) ג'אן ג'ק היה מרגיע אותו. איש ענק, כולו רוך.

הימים בתל אביב של אז היו ימי הרכבי פאנק או תחילתה של מוסיקה תעשייתית, ג'אן קונפליקט, אור כשדים, סיאם, DXM, היחידה לטיפול נמרץ ועוד…כל איזכור לגליל, לאתיופים, לעזה או לכביש המתפתל בין עכו לצפת נשמע כלקוח ממדע בדיוני, תל אביב היתה עסוקה בעצמה ובנסיון להיות לונדון לרגע (רק בשעות הלילה, בשעות היום האיפור היה נמס תוך שנייה).

עם ההתקדמות של ההקלטות החלה להיווצר תחושה "שיש כאן משהו", שיש כאן מוסיקה בועטת ושמתגבש כאן הרכב, להקה.

התחלנו לחשוב על שמות ללהקה – "צופיות הדבש", "הזיתים הדפוקים", "פרפרי הבטון" היו חלק מהשמות שהועפו לחלל האולפן. השם שנבחר "הפליטים" נבחר בצחוקים, העראק התחיל להשפיע…

בזמן ההקלטות התחלתי לשבת עם אהוד על הנושא של העטיפה, אהוד הציע שחבר שלו, בחור בשם רובי, יקבל את העבודה לעצב את העטיפה של האלבום. רובי היה בחור חמד, אבל מאד מופנם ושברירי, הוא נלחץ מגודל העניין וממש בדד ליין החליט שהוא לא מסוגל לעשות את זה.

קרוב לאולפן גר איתן פימנטל, אהוד הציע שאפגש איתו, כך היה. כשאיתן הראה לי את העטיפה שהיתה זהה משני צידי האלבום הייתי בשוק, " מה זה? " שאלתי את איתן, "זה זה" הוא אמר, איתן היה מקסים, איש מיוחד. "טוב" אמרתי לו "גם ככה כל הפרוייקט הזה מוטרף לגמרי אז שגם העטיפה תהיה מוטרפת".

המיקסים עברו בשלום, באמת היתה תחושה שנוצר כאן אלבום שעוד ידובר בו (כמה התאכזבנו כשהתקליט יצא ולא רבים קנו אותו, פחות מאלף אנשים במספר ארוך של חודשים). "זמנך עבר " היה בחירה שלי ושל אהוד – שיר קליט, שמח, רוק"נרול, ובאמת השיר חרך את גלי האתר כשהוא יצא).

היינו אופטימיים, חשבנו שהנה זה קורה, במיוחד ששוקי וויס החליט לפרוש את חסותו על אהוד בנאי והפליטים ולהעמיד להפקת ההופעות ציוד הגברה ותאורה רציניים וצוות קבוע שילווה את המופעים.

" הקהל התפזר, הנגנים נבלעו במונית

…שקט של אחרי הסערה 

יורד על האולם ועל הבמה "…

אני מרגיש קצת כמו בקומזיץ, כשיושבים ביחד ושומעים את רחשי האש והגחלים ואיש אחד מספר סיפור ובתוך ובין המילים שומעים את הנשימות של כולם…

האלבום יצא, "זמנך עבר" הושמע ברדיו, כל אחד התפזר לדרכו ושום דבר גדול לא קרה. "מאמי" הורדה מהבימה בצוותא בגלל חוסר קהל, ג'אן ג'ק חזר לנגן עם סי היימן, אהוד חזר לאודליה אשתו, אשה לביאה. ג'אן ג'ק חיסל את כל החשיש שהיה בתל אביב. נעם זייד הלוי חזר לראש פינה, להקשיב עוד ועוד ללהקת "רזידנס", יוסי כבש את החלק האפלולי של העיר, תמיד בחולצה עם דוגמאות בשחור לבן התחובה למכנסיים צמודים עם חגורת עור, מתהלך כפנתר בין מועדונים ובארים אפלוליים, אשתו עדנה היתה מחכה לו בבית, שיחזור שייגמרו הסיבובים.

אני חזרתי למשרדי בחברת CBS ,הוצאתי הדפסות מחודשות ל "פלונטר" (זה סיפור בפני עצמו), את "אחרית הימים"- אז הדפסה מחודשת של תקליט שנגנז לתקליט חדש לא היתה. תקליט שנגנז פשוט התאדה. עזרתי בהפקת" פירות אסורים" של קורין אלאל המקסימה ( בימי שישי היינו נפגשים בבית קפה בצפון ת"א למשחקי שש-בש…) הכל התנהל כסדרו (עד כמה שהיה סדר בחיי הלילה התל אביביים אז), יום אחד (כך מתחילים כל הסיפורים המעניינים) אז…יום אחד קיבלתי טלפון מאהוד שאמר שהוא רוצה לבוא למשרדי CBS עם שוקי וויס. את שוקי לא הכרתי אבל הייתי מבלה הרבה במקום שהוא הקים בקולנוע דן.

אהוד ושוקי הגיעו, שוקי היה זה שדיבר, "תעזוב את החברה ובוא לנהל את סיבוב ההופעות שלהם, אני שם את הכסף, אני מעמיד לכם משאית מלאה ציוד הגברה מבטי-בם, צוות שכולל סאונדמן, תאורן ופועלי במה, אני נותן לך משרד ואתה דואג להכל- כל מקום שתהיה בו הופעה אתה יוצא עם הלהקה וחוזר איתם, פוסטרים, הסעות, תיאומים, חזרות, אתה צריך להיות סוג של פסיכולוג ובייבי סיטר, מתאים לך?",  "כן" אמרתי ללא היסוס… התאים לי לצאת למסעות, לצאת מהחברה השמרנית הזו שלא היה לה שום חזון על תרבות, להפסיק את החילוקי דעות שהיו לי כל הזמן עם דני ידין המנכ"ל, שכל דבר שרציתי לעשות (הדפסות מחודשות והחתמות נועזות) נתקלו בקושי ובמחלוקות.

אז הנה, ילדון בן 22 שמקבל אחריות על חבורת מופרעים ואני יוצא לי מהחברה ויוצא להרפתקאה הזו שלא היה לי מושג שהיא עומדת לשרוט לי את הלב.

החלטנו שאלך לארכיון קולנוע שהיה ברחוב שיינקין ושאבחר סרטים שיוקרנו במשך המופע, סרטי 8 מ"מ בשחור לבן שיעניקו קצת פסיכדליה למופעים. בחרתי כל מיני סרטים מוזרים (מעגלי ריקוד המוניים מהקוקז ועוד…) וההופעות התחילו להתרחש. במכונית היינו שמים קלטות, תמיד היו ויכוחים על מוסיקה, יוסי היה בטריפ על עצמו ועל המוסיקה, אף פעם לא הסתכל על הנוף, אהוד תמיד שתק והיה מצמיד את פניו לשמשת הרכב, גילי, נעם ויוסי היו בדיונים אינסופיים על להקות ועל אומנים שונים, ג'אן ג'ק היה מוריד ראשים מבאנגים ומצחיק את כולנו. היינו מגיעים למקום ההופעה, מסתגרים בחדר הלבשה, יוסי היה מזריק, אני הייתי מוודא שהבמה מוכנה, הלהקה היתה עושה באלאנס, תמיד מריבות עם יוסי על הווליום של המגבר שלו, איכשהוא היה מסתיים הבאלאנס ועופר הסאונדמן היה שם גרייטפול דד במערכת עד שייכנס הקהל, כשהקהל היה מגיע עופר היה מחליף את המוסיקה ליצירה מיוחדת שנעם הלחין לתיאטרון החאן.

ההופעות היו תמציתו של הרוקנרול – ווליום, גיטרות חשמליות מזייפות, ג'אן ג'ק היה בונהאם, גילי בסיסט אדיר, נעם בספייס, והפועלי במה טוחנים חשיש בחדר הלבשה בינתיים.

לא הגיעו הרבה אנשים, היתה אכזבה, אהוד היה מסתגר ומאוכזב, יוסי היה מסומם, אף אחד לא דיבר עם אף אחד…שקט מתוח…באסה.

מדי פעם היו הופעות ממש טובות, כאלו שהכל התלבש. מדי פעם היה קשה, וויכוחים וצעקות והאשמות והסם המסריח הזה, ההירואין, התחיל להשתלט על העניינים. ראינו ילד מקסים ומוכשר רוקד עם המוות והאגו בדרכו לצלילות של ההירואין. לי זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי והייתי כה קרוב למישהוא שהוא ג'אנקי, זה סיוט, זה כאב לב וחוסר אונים. אי אפשר באמת לעזור אלא אם כן הבנאדם רוצה להיגמל ויוסי לא רצה.

הגענו למופע הפרימיירה שאליו הזמנו עיתונאים, המופע היה בבית דני בשכונת התקוה, אהוד ביקש ממני שהוא יזמין שלושה מוסיקאים מהגליל שיתארחו במופע – דרורה חבקין, סאלם דרוויש וג'ורג' יוסף סמעאן.

אירגנתי חדר חזרות ברמת גן, הם הגיעו מהגליל עם ניחוחות מעולם אחר, המוסיקה שהם עשו הזכירה לי את NIGHT ARK, משהו אמורפי וקסום. במופע עצמו ג'אן ג'ק קרע את העור של הסנר באמצע המופע, טסתי להביא סנר אחר… המופע היה סבבה, אבל לאחריו חזרנו לסבב המופעים שבהם, שוב, לא הגיע הרבה קהל (200 מקסימום).

ככה עברנו יותר משנה ביחד, האלבום לא ממש נמכר בהצלחה (רק מאוחר יותר "מאמי" חזרה והאלבום השני של אהוד הצליח יותר ואז אנשים קנו גם את הראשון). ג'אן ג'ק ואני היינו חברים, הוא היה בא הרבה לדירתי, התבאסתי על אהוד שהלך והסתגר, קצת באתי אליו בטענות שיעזור ליוסי, יוסי היה בשלו, מחליק באלגנטיות לעבר האופל, גילי הקים אז את להקתו "אלגנט" אם אני זוכר נכון, ג'אן ג'ק ניגן בכמה הפקות (היתה להקה שקראו לה "קסבה" ועוד…), אחרי שנה וכמה חודשים שוקי וויס נשבר, הוא ואהוד החליטו להפרד, אני החלטתי שדי. עוד עבדתי קצת עם משינה, אבל בהווייה שלי אני ילד טבע שגדל בקיבוץ בעמק הירדן והתגעגעתי לטבע, הספיקו לי כמה שנים בתל אביב סיטי, המוות אינו מחוסר עבודה, גם השגעון לא, ומסביב אנשים התחילו למות או להתאשפז באברבנל – עופר הסאונדמן נפטר קצת אח"כ בגיל 32, יוסי גם הוא, ג'אן ג'ק כעבור מספר שנים, השותפה שלי לדירה התאשפזה, מוסיקאים שהיו עם יוסי ב "למה פיל" גם. באמת שנמאס לי. אמרתי תודה וזרקתי בתוך החיפושית שלי כמה ספרים, שמיכות וקלטות ואת הגיטרה ואת החתול הנחתי בעדינות ויצאתי מהעיר, "הלב שקפא הפשיר, לא חוזר לעיר, ממשיך לנסוע"…

הגעתי לחוות סוסים ליד צפת, "בת יער" חייתי שם תקופה, אהוד בא לבקר. אח"כ חברתי ואני שכרנו בית בראש פינה ונשארתי שם עשר שנים, מעולם לא הסתכלתי אחורה בזעם, רק בחיוך ובתודה. הרי למרות הכל מצאתי עיר מקלט על הכביש המתפתל בין עכו לצפת…