על שבריריות השגרה ועוגיות סילאן ושקדים כנחמה

זו בכלל תוכננה להיות כתבת ״יום הולדת, חגיגה נחמדת״ – כתבת המשך לזו של השבוע שעבר, עם המלצות למקומות שווים לחגוג בהם. הרשימה תגיע בהמשך, אני מבטיחה, אבל איכשהו הרגיש לי מוזר, אחרי השבוע החולף, לכתוב על חגיגות ושמחות מבלי לעצור לרגע, ולו רק לשנייה, ולחשוב. אז לא, לא תיכננתי לדבר איתכם על שבריריותם של החיים, על אף שכולנו יודעים שהם כאלה, ומדחיקים במיומנות כה רבה. ולא, לא חשבתי שניגע בתחושת היאוש, התפלות, הדאגה והפחד ממה שצופן העתיד, כי מי בכלל רוצה לקרוא על זה בערב שבת, רגע לפני שמגיעים, סוף סוף, אל סוף השבוע המיוחל. לא, ממש לא התכוונתי שנלך לשם, ואף על פי כן, כולנו כבר בעצם שם.

 

כולנו חיים בדיוק על קו התפר הזה שבין השגרה השפויה יחסית, לרגע האסון. כל אחד ואחת מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, בכל גיל, מעמד ומספר חברים בפייסבוק, לא חסין מהרגע שבו תאלץ לעמוד מול המבחן של חייך. הוא יכול לבוא בצורה של דפיקה על הדלת, שיחת טלפון לא צפויה, מכתב רשמי בדואר או זימון לחדר הרופא. לפתע מגיע הרגע, שבו מה שהיה, לא הוא שיהיה. לא עוד. ואז אתה מבין שסתם, זה הכול סתם. ואם לא השכלת למצות כל רגע, כל יום שניתן לך במתנה, כל חוויה, כל הכרות, כל הזדמנות ליצור קשר, להתחבר, ללמוד, לגדול, להשפיע ולאהוב – אז מה הטעם בכל זה, בכלל?

אנשים קמים בבוקר אחד, סתמי ככל הבקרים, יוצאים לשיגרת יומם, וברגע אחד, חייהם משתנים מן הקצה אל הקצה. אף אחד מהם לא העלה אפילו בדעתו שהיום הזה יהיה שונה מזה שקדם לו. ואז זה מגיע, ניחת עליך ללא התראה וללא הכנה מוקדמת. ובכל יום אתה צופה בכתבות שטח שבהן עומד הכתב ומדווח מאזור האסון, בין אם הוא טובל עד ברכיו במי השיטפון, או מדווח על אלפי פליטים הנמלטים על נפשם בנסיון למצוא עיר מקלט למשפחותיהם, ובין אם הוא מעדכן על אזרחים שנדקרים, נפצעים ונורים סתם כך, באמצע החיים. נדמה שטרוף אחז בעולמנו, ומתי כבר יהיה סוף לכל המצב הזה? לפעמים, נדמה שכל מה שאנו זקוקים לו זה פשוט סתם יום של חול, נטול אירועים ושיגרתי ככל האפשר.

בכל עשרות הכתבות שפירסמתי, נגעתי לא פעם בנושא של נחמה. אוכל, כמובן, הגיע מיד אחר כך (ראו מתכון מאפה בצורת פרח הממולא בגבינות ובזיליקום והמתכון לניוקי תפוחי אדמה). ואכן, לאוכל יש יכולת נדירה לספק מרגוע לנפש הנסערת, וזה לא רק מפני שמזונות מסוימים עשירים ברכיבים תזונתיים כאלה ואחרים. זו פשוט הדרך הגאונית של הטבע לגייס את האוכל לטובתנו, ובתקופות של עצב או מתח כולנו ישר מחפשים מזון מנחם, מזון שיעשה לנו טוב על הלב ונעים בבטן.

מזון נחמה הוא בבסיסו מזון פשוט, הוא מעורר בנו רגשות נעימים וחיוביים, גורם לנו להפליג על גלי הנוסטלגיה והופך אותנו ליותר סנטימנטליים. לכל אחד ואחת מאתנו יש את מזונות הנחמה שלו או שלה, שמזכירים לנו חוויות ילדות או רגעים נעימים – אבל אפשר למצוא מכנה משותף נוסף לכל מזונות הנחמה האלו: הם מכילים פחמימות ושומנים, ובמקרה שלי אף סוכרים, והם בדרך כלל פשוטים להכנה.

אז היום, אני רוצה להקדיש באהבה רבה את הכתבה והמתכון הבא לכל מי שזקוק לחיבוק מעודד, למילה טובה ולתפילה כנה, ובפרט לע׳, חברתי המדהימה, המלווה את האיש שלה בגבורה וסועדת אותו במסירות אין קץ. לו רק יכולתי להיות שם לצידך… ובינתיים, עוטפת אותך בתפילות ואיחולים להחלמה מהירה ושולחת לך צנצנת וירטואלית של דובשניות סילאן מענגות עם טעם של ילדות ונוסטלגיה. זהו מתכון חדש שגיליתי בספר שהפך לאחרונה לתנ״ך שלי – הספר המתוק – ממנו אני מקפידה לקרוא מידי שבוע פרשה חדשה.

מה צריכים?

120 גרם (1/3 כוס סילאן)

120 גרם (1/2 כוס) סוכר חום כהה

80 גרם (1/2 כוס פחות 2 כפות) שמן

1/2 כפית קינמון טחון

קורט ג׳ינג׳ר טחון (אבקה)

1 ביצה

140 גרם (1 כוס) קמח

80 גרם (3/4 כוס) שקדים מולבנים טחונים

100 גרם (3/4 כוס + כף) קמח מלא

1 כפית אבקת אפייה

1 כפית סודה לשתייה

120 גרם (1 כוס) אבקת סוכר לציפוי

מה עושים?

בקערת מיקסר עם וו גיטרה שמים סילאן, סוכר חום, שמן, קינמון, ג׳ינג׳ר וביצה ומערבלים במהירות בינונית לתערובת אחידה. מוסיפים קמח, שקדים טחונים, קמח מלא, אבקת אפייה וסודה לשתייה ומערבלים עד לקבלת בצק רך. משטחים את הבצק לדסקית, עוטפים בניילון נצמד ומצננים במקרר במשך כשעה. מחממים תנור לחום בינוני (350 מעלות פרנהייט). בעזרת הידיים יוצרים כדורים קטנים מהבצק וטובלים כל כדור באבקת סוכר. מסדרים את כדורי הבצק על תבנית מרופדת בנייר אפייה ואופים כעשר דקות עד שהעוגיות ״מתפוצצות״, מזהיבות ומתייצבות. ממלאים קופסה יפה במתוקות האלו ומכינים תשורה לחברים שווים.

לשבת רגועה של שלום,

דלית