פרשת לך לך: מדוע אברהם לא מתאמץ לממש את ההבטחה שקיבל על הארץ?

מאת: טובה בירנבאום

תשעה פסוקים בלבד אחרי הפתיחה האלגנטית והדרמטית לעליית אברהם ארצה-  ״לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״– מופיעה המציאות הקשה בארץ וטופחת על פנינו: ״וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ״. אברהם לא מהסס; הוא יורד מצריימה וחוזר ארצה זמן קצא לאחר מכן, עמוס ברכוש אחרי אקזיט קצת פחות אלגנטי: אשתו היפה נלקחת לבית פרעה במחשבה שמדובר באחותו, והוא מקבל בתמורה ״צֹאן-וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים״.

אבל הנונשלנט של ההגעה לארץ, הירידה ממנה וחזרה אליה לאחר שהעניינים מסתדרים, נראה מאוד תמוה ביחס להבטחה שמקבל אברהם מיד כשהוא מגיע לארץ לראשונה: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת". היינו מצפים מאברהם להיאחז בהבטחה הזו ולא לזוז מהארץ שהובטחה לו, גם אם המצב קצת קשה. אבל הסמיכות של הפסוקים ממש מרעישה: הוא שומע את הבשורה, בונה מזבח, עושה סיבוב, בונה מזבח נוסף, ובפשטות מרגיזה, הוא אורז את המזוודות ויורד מצריימה. כנראה שאפילו עם הבטחות מפורשות מפי אלוהים אי אפשר ללכת למכולת.

הזלזול, לכאורה, של אברהם בהבטחה האלוהית על הארץ לא מסתיים בזה; נראה שהוא כלל לא רואה חובה לעצמו לעשות מעשה אקטיבי של ניכוס הארץ לעצמו: אחרי הסיבוב בחו״ל, אברהם מתיישב בנחת בבית אל עם עתודות של צאן ובקר, וגם המצב בארץ משתפר, אבל מה לעשות ש'מרבה נכסים מרבה דאגה׳, ומריבה טריטוריאלית מתגלעת בין רועי אברהם לרועי לוֹט, אחיינו, שצמוד אליו לאורך כל המסע, עוד מתחילתו באור כשדים. אברהם פותר את הסכסוך בלי היסוס ומציע הפרדה טריטוריאלית: ״וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ- הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה״. שוב אברהם מוותר על הארץ שהובטחה לו. לוט בוחר בכיכר הירדן, שהייתה פוריה וירוקה, ואברהם אינו מתנה את התיישבות אחיינו בה בבעלות על המקום, בשליטה מסוימת עליו, אלא מוותר עליו לחלוטין, פשוטו כמשמעו.

אני במקום אלוהים הייתי נעלבת; פעם שנייה לאחר ההבטחה לאברהם על הארץ, אברהם מוותר עליה כמעט כלאחר יד- פעם אחת כשקצת רעבים, ופעם שניה כשקצת רבים. ומה עם קדושת הארץ? מה עם הבטחה אלוהית היסטורית?

אבל במקום לכעוס ואולי להעניש את אברהם, במקום לקחת ממנו את ההבטחה על הארץ כתגובה לזלזול שלו בה, אנו קוראים את הפסוקים המאוד תמוהים הבאים: "וַיהֹוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה- לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם… קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״.

אלוהים מחדש ומחזק את ההבטחה שניתנה לאברהם, ובניגוד להבטחה הכללית של הפעם הקודמת, הוא מבטיח לו שהארץ שתהיה שלו ושל זרעו לנצח, ואף מפרט את גבולותיה ומזמין אותו לשוטט בה ולחוש בה בן בית. הטקסט מדגיש את התזמון של ההבטחה השנייה, שהפעם היא, כפי שראינו, מועצמת ומורחבת- "אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ"- דווקא לאחר שאברהם מוכיח כי הוא אינו סוגד לעפר ואינו מקריב עבורו את מערכת היחסים עם אחיינו, הוא אינו מחרף נפשו ונפש משפחתו לכדי חרפת רעב רק על מנת להיאחז בכל רגב אדמה- אלוהים גומל לו ומראה לו כי אכן רק זו תהיה הדרך להגיע בסופו של דבר לחיי שלווה וביטחון בארץ.

ההבטחה על הארץ לא תתממש אם נעוות את סדרי העדיפויות של החיים; אם נתפשר על ערכי המוסר שלנו, על ערך חיי האדם ועל השלום בתוכנו ובמקומם  נְקַדֵש אדמה וטריטוריה, לא נזכה לממש את ההבטחה המקראית על הארץ. עם הבטחות מאלוהים לא הולכים למכולת וגם לא מגיעים להסדר עם שכנינו. בואו נסמוך על אלוהים שיממש את הבטחתו בזמנו החופשי ובואו נדאג קודם כל לעתיד שלנו ושל ילדינו. כי אם לאברהם אבינו מותר- אז גם לנו.

שבת שלום!