פרשת תולדות: אבותינו לא היו כאלה צדיקים… אז מה?
אם תשאלו חלק מן הפרשנים- אבותינו היו צדיקים ללא רבב; גם כשהכתוב מתאר אותם כחוטאים ממש, להטוטי הפרשנות מוציאים אותם נקיים וזכים. טובה בירנבאום קוראת את סיפורי גניבת הבכורה והברכות של יעקב מעשיו, ומתחברת דווקא לחולשות, השנאות והקנאות של אבותינו. כי אם הם היו כל כך מושלמים- את מי זה היה מעניין?
מאת: טובה בירנבאום
מה לעשות, אני לא אוהבת את החלקים הללו בסיפור שלנו: יעקב מנצל את חולשתו ורעבונו של אחיו עשיו כל מנת לקנות ממנו את בכורתו, רבקה מביימת ומנצחת על התחפשותו של יעקב לעשיו על מנת לקבל את הנתח המשובח יותר של ברכות יצחק.
הפרשנים מתגייסים לפתור את אי הנוחות הזו כמשימה עליונה בחשיבותה, ומתאמצים להסביר בדרכים שונות מדוע לא היה כאן שקר חלילה ואף לא מניפולציה. על מנת לטהר את השרץ הם מציירים את עשיו כרשע גמור, שהיה נוהג להטעות את אביו במילות חנופה, נהג כפרא אדם, אנס ורצח ללא הבחנה, וודאי שלא הגיעה לו הבכורה ולא את ברכות השפע והשררה שביקש יצחק אביו לברכו בהן. יעקב, לעומת זאת, ע"פ הפרשנים, הוא אדם טהור ללא רבב שכל עיסוקו הוא אך בתורה וברוח.
אם נחזור אל הפשט נראה כי יש כאן סיפור על תחרות בין אחים, מניפולציה שמפעיל הורה אחד על ההורה השני, ובגדול- משפחה לא ממש מתפקדת, שחוסר אמון ותמרון מושלים בכיפה במקום תקשורת ישירה ופתוחה.
הצורך לצייר את אבותינו כקדושים הוא קול דומיננטי במסורת, אך ודאי שלא היחיד. במסכת שבת ישנו דיון ארוך שמנסה לנקות מאשמה את דוד המלך מחטא בת שבע, את שלמה המלך, בני עלי, בני שמואל ועוד, שהכתוב אומר עליהם בפרוש שחטאו.
נראה כי לחז"ל היה חשוב במיוחד להכביר בתיאורי צדיקותו של יעקב, אולי כדי לאזן את בפשט, שמפליל אותו בתיאורים לא מחמיאים: בפרשה הבאה, כשיעקב בורח לחרן ועוצר בלילה לתנומה, מספר הכתוב, רגע לפני תיאור חלום יעקב המפורסם: "… וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח). המדרש מתאר ויכוח שמתפתח בין אבני המקום: "… הִתְחִילוּ הָאֲבָנִים מְרִיבוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּו: זוֹ אוֹמֶרֶת: 'עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ', וְזוֹ אוֹמֶרֶת: 'עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁו'. נִבְלְעוּ כֻּלָּן בְּאַחַת".
וגם בעזיבתו של יעקב את באר שבע, עיר הולדתו, ישנו תיאור מחמיא עד לכדי חשד, של המדרש: "יְצִיאַת הַצַדִּיק מִן הָעִיר עוֹשָׂה רֹשֶם. כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר– הוּא זִיוָהּ, הוּא שִׁבְחָהּ, הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם– פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ".
מה שאני אוהבת בתנ"ך הוא דווקא העובדה שהכתוב מצייר עבורנו דמויות אנושיות מאוד, עם חולשות, צרכים, אהבות ושנאות. אבותינו חטאו גם חטאו, לפעמים התחרטו, לפעמים לא, אבל הם בהחלט היו בני אדם שבהם אנו יכולים להתבונן , להזדהות עמם ולשאוב מהם השראה- לטוב ולרע.
הכתוב מצייר את טעויותיו של אברהם, התפרצויותיו של משה, כאבה של לאה, תחבולותיה של רבקה, ומאפשר לנו לראות דרך הדמויות הללו את עצמינו. הטקסט משמש עבורנו מראה ומסייע לנו לשאול את עצמינו היכן גם אנחנו לא ממש במיטבינו, מתי אנחנו חלשים או נכשלים, באילו סיטואציות אנו חשים עצמינו מובלים ע"י דחפים וצרכים, והכי חשוב- כיצד אנחנו יכולים לחוש חיבור את הטקסטים העתיקים כל כך מתוך התרבות שלנו, ולראות את הרלוונטיות שלהם לימינו.
והרי זו הסיבה, שבסופו של דבר, הסיפורים היפים הללו שרדו את תלאות השנים והדורות- הם סיפורים אנושיים, ורק מפני כך- הם נצחיים.
שבת שלום!
