שנות ה-60 זה כאן: ה-Chocolate Watchband בדרך להופעה בסן חוזה

מאת: איתי שמי

מי שחושב שאנחנו חיים ב 2015 טועה ובגדול. חייזר שהיה נוחת באזור המפרץ בתקופה זו והיה הולך לראות קצת הופעות (נו מה, יש לו משהו אחר לעשות על כדור הארץ?) היה חושב שהשנה היא 1968. זה התחיל עם הזומבים שבאו אלינו מאנגליה (ועליהם כבר כתבתי כאן לא מזמן), ולאחרונה התווספו אליהם שתי להקות "משלנו" שפעלו באותן שנים ועליהן ארחיב הפעם. מלבד העובדה ששתי הלהקות הללו מקומיות, אחת מסן פרנסיסקו והשנייה מסן חוזה, ושתיהן פעלו בסוף שנות הששים, משותפת להן גם העובדה שמעט מאוד אנשים הכירו אותן בזמן אמת, ולמרות חוסר ההצלחה המסחרית הן קיבלו את ההכרה באיכותן ובחשיבותן שנים רבות אחר כך.

זה לא שמעריצות זורקות פתאום חזיות, או שמישהו התחיל לעשות מזה כסף, אבל לפחות כמה מגזינים נחשבים וכמה פריקים של מוזיקת שוליים נותנים להן את הכבוד הראוי.

בסוף השבוע שעבר נערך במועדון לטיני בשכונת Mission ארוע בשם: Can you pass the acid test? בו חגגנו למסיבות האסיד המפורסמות ״יומולדת״ חמישים. על מה אני מדבר?  קן קייסי, מחבר ״קן הקוקיה״, יחד עם חבורת היפים אנרכיסטית שהתארגנה סביבו בשם Merry Pranksters,  החלו לעשות מסיבות אסיד ברחבי המפרץ אחרי שגילו את נפלאות ה LSD . בהרבה מהמסיבות ג׳ימג׳מו ג׳רי גרסייה וחברי הגרייטפול דד עוד לפני שהם בכלל ידעו שהם כאלה (קראו להם אז The Warlocks ) אל אס די באמצע שנות הששים היה חוקי לחלוטין והחבורה תלתה פוסטרים בבתי קפה בהם הזמינה את הקהל הרחב להתנסות ושאלו Can you pass the acid test? (אגב, יש שמועות שנערכים מדי פעם סיורים בעברית בסן פרנסיסקו בעקבות התקופה הזו …).

אחת הלהקות שהופיעה שם נקראת Fifty Foot Hose . זוהי להקת רוק פסיכדלי שהייתה מאוד ייחודית וחדשנית לתקופתה, אחת הראשונות ששילבה מוסיקה נסיונית ואוונגרד בצליל שלה. בחור בשם Louis "Cork" Marcheschi המציא ובנה בעצמו כל מיני כלי נגינה אלקטרונים, ובעצם עשה מוסיקה אלקטרונית שנים לפני שזה בכלל היה מוכר כז'אנר מוסיקלי. "קורק" נראה כיום כמו שילוב של סבא חביב ומדען משוגע, סוג של ד"ר הלף-בייק מלימודי האנגלית של ילדותנו. הלהקה הראשונה בה ניגן נקראה Ethix. חברי ההרכב היו כל כך צעירים שכדי לנגן במועדונים בעיר הם היו צריכים להשיג רשיונות נהיגה מזויפים. פתאום הם קיבלו הצעה לנגן בלאס וגאס, לקבל סכום עתק של 500 דולר בשבוע, ונראה היה שההצלחה מעבר לפינה. הבעיה היתה שבשנות הששים, כדי להופיע בוגאס היה צריך להציג רשיון נהיגה בתחנת המשטרה ולקבל אישור מיוחד. החבר'ה פחדו שהמשטרה תעלה על התעודות המזויפות וחזרו הביתה עם הזנב בין הרגליים. הם כל כך התבאסו שזה בעצם פירק את הלהקה.

קורק חזר הביתה לנורת' ביץ ולהורים, ובמשך חצי שנה בהה בטלויזיה וחי כזומבי. כשקיבל הצעה לנגן באיזה ארוע שולי, פגש את הגיטריסט דיויד בלוסום ובין השניים נוצרה כימיה. הם צירפו את אשתו של דיויד, ננסי, כזמרת ו Fifty Foot Hose יצאה לדרך. בסוף 67 הם הוציאו את אלבומם היחיד והמופלא Cauldron שמכר בכמויות זעומות. כשהלהקה התפרקה ב 1970, Cork  פנה לעסוק באמנות פלסטית בעוד שאר חברי הלהקה הצטרפו לצוות המחזמר שיער. קורק עדיין חי בסן פרנסיסקו, יש לו סטודיו ב Pacifica והוא לימד אמנות בקולג׳ במשך הרבה שנים. ניתן למצוא פסלים שלו ברחבי העיר, והאמנות שלו מאוד צבעונית ומגוונת. למעוניינים להציץ ולהפגע  –  http://www.corkmarcheschi.com/index2.php

בהופעת האיחוד שנערכה בארוע האסיד טסט, קורק נותר היחיד מההרכב המקורי. הוא אסף סביבו חבורת נגנים מרשימה כולל זמרת יפהפיה ומהפנטת. קורק עצמו נחבא אל הכלים, תרתי משמע, ובקושי ראו אותו מאחורי ערמת כלי הנגינה האלקטרוניים שהוא בנה עוד בימים ההם והיוו חלק כל כך חשוב בצליל הלהקה.

נישאר בעבר אבל נעבור לעתיד. בשבת הקרובה תופיע להקת Chocolate Watchband ממש פה ליד הבית במועדון The Ritz בסן חוזה, ואני ממליץ עליהם בחום. אפילו אשתי, שלא תמיד יש לה סבלנות לכל הלהקות האזוטריות שאני שומע, נדלקה ואמרה: לזה אני באה אתך. בתור אחת שמנגנת על חליל צד, נראה לי שצליל החליל הנהדר שלהם עשה לה את זה.

אז מי הם ה Chocolate Watchband ? טוב ששאלתם. מדובר בלהקת גראז'-רוק עם השפעות פסיכדליות שהוקמה ב 1965 בסן חוזה ועברה לא מעט גלגולים עד שהתפרקה ב 1969. הם הספיקו להוציא שלושה אלבומים, שלפחות השניים הראשונים פשוט מצויינים. הצליל שלהם מזכיר מאוד (לפחות בחלק מהשירים) את האבנים המתגלגלות, בחלק מן הקטעים יש השפעות ברורות של בלוז, ובקטעים אחרים יש השפעה של רוק מתקדם ומיסטיקה (אתם מוזמנים לעוף למשל עם The Inner Mystique הנפלא) . יש להם גם כמה קאברים נהדרים. קחו למשל את הביצוע הנפלא לשירו של בוב דילן It’s all over now, baby blue, שעוני השוקולד לקחו את זה לכיוון אחר לגמרי מאדון צימרמן ושירת הסולן David Aguilar מזכירה רבות את מיק ג'אגר. גרסת כיסוי נהדרת נוספת היא לשיר של להקת הקינקס הבריטית I’m not like everybody else.

בתחילת דרכם, כמו הרבה להקות אחרות באותה תקופה, הם ביצעו לא מעט קאברים, בעיקר של להקות בריטיות. אבל מכיוון שהם לא בחרו לנגן את להיטי התקופה, אלא הלכו על קטעים קצת פחות מוכרים, רבים מהמעריצים היו בטוחים שמדובר בחומר מקורי… הם חיממו את פרנק זאפה ואמהות ההמצאה במועדון הפילמור, הופיעו לצד הדלתות וג'ימי הנדריקס, ואף הוזמנו להופיע יחד עם הגרייטפול דד והג'פרסון איירפליינס בניו יורק (מה שלא יצא לפועל עקב בעיות משפטיות).

עם השנים הלהקה נשכחה, כשלפתע בשנות השמונים החלו לגלות בהם עניין מחודש. תקליטים שלהם נחשבו נדירים ונמכרו בשוק ב $100 ויותר. ב 1999 נערך סופסוף איחוד ובנוסף לאלבום המתעד את הלהקה בהופעה חיה הם גם הוציאו אלבום אולפן חדש.

במאי השנה הם הקליטו מחדש (באולפן בסנטה קלרה) את מיטב שיריהם באלבום שנקרא I’m not like everybody else והם נשמעים רעננים מתמיד.

אז נכון, פיספסתם את מבחני האסיד שנערכו לפני שבועיים, אבל אל דאגה בשבת הקרובה בסן חוזה במועדון The Ritz יש לכם הזדמנות לקחת מועד ב'…

שבת שלום