"חצרות קדמיות, רחובות אחוריים": תערוכה מומלצת במרכז האמנות של פאלו אלטו

מאת: טלי שמי

אנחנו חיים בפרברים. רובינו מטפחים מדשאות מוריקות בקדמת הבית שלנו (טוב אולי קצת פחות מוריקות מפאת הבצורת המשתוללת…) וחצרות סגורות ומוגנות בגדרות גבוהות בהן ילדינו יכולים לקפוץ בטרמפולינות בעוד אנחנו מארחים חברים לברבקיו בצהורי יום ראשון. הביקור בתערוכה הקטנה והמקסימה "חצר קדמית – רחוב אחורי" Front Yard Back Street   המתקיימת כעת במרכז האמנות של פאלו אלטו גרמה לי לחשוב שוב על חיינו כאן, בפרבר ממוצע, גם אם יקר להחריד, בחברה האמריקאית המודרנית. התערוכה עוסקת בהתבוננות במרחב האורבני דרך שלושה אספקטים: מיפוי, נוף ואנשים.

העבודות שעסקו באספקט האנושי היו היותר מעניינות בעיניי. אהבתי את עבודת הוידיאו של Whitney Lynn  המציגה את השחקן/דר הרחוב Greg Jacob  הידוע יותר בכינויו Bushman כשהוא מציץ מתוך השיח שלו רק כאשר הצופה עומד בדיוק מול המסך. הוא לא נראה שמח במיוחד להפתיע את הצופים. הוא נראה כמו מי שמצופה ממנו "להפתיע" אותנו כל פעם מחדש (נכון, מעין דבר והיפוכו). ואולי נוח לו ההסתרות הזו מאחורי שיח. אולי השיח הוא גם מין בית בשבילו, מחסה מסערת ההמון המתייר ברציף דייגים של סן פרנסיסקו.

בקיר שלידו תלוי נייר גדול מימדים ועליו רישום פחם מדהים בדיוקו הריאליסטי, נראה כמעט כמו תצלום תעודי בשחור לבן מתוך כתבה מנשיונל ג'יאוגראפיק.

הרישום של  Joel Daniel Phillipsמציג את אחת משוכני שכונת Buena Vista –שכונה של Mobile Homes (היחידה מסוג זה) בפאלו אלטו. השכונה, המאוכלסת בעיקר בתושבים נמוכי הכנסה רובם ממוצע לטיני מיועדת מזה זמן מה לפינוי. ברור, היא יושבת על אחת הקרקעות הכי יקרות במדינה, אם לא בעולם כולו. 400 איש כולל ילדים יאלצו לחפש להם בית אחר ומקום אחר לגור בו. בקדמת הרישום עומדת אשה, עמידתה זקופה וגאה, ביתה הנייד מטופח בעציצים שגם הם ניידים במידת הצורך. יש לה, לעת עתה לפחות, קורת גג.

שתי עבודות אלו גרמו לי לחשוב על אותם אנשים שעומדים בצמתי הדרכים הראשיות שלנו עם שלטי קרטון, ואיך אני מקווה תמיד שהרמזור יתחלף בטרם אגיע אליהם ואוכל להמנע מלהסב את המבט. האנשים השקופים הללו שאין להם חצרות קדמיות ירוקות וגדרות אחוריות מגנות.

החיים באזור היקר הזה בוודאי הגדילו את מספר האנשים שקורת גג עבורם היא פריוויליגיה והם מתגוררים באחורי הרחובות שלנו בשכונות אוהלים מאולתרות.

עבודות נוספות שאהבתי מאוד, גם את ההומור שבהן , הן סדרת תצלומי ה-Dress Tent שמלת אוהל של Robin Lasser and Adrienne Pao. בשניים מתוך שלושה תצלומים מוצגת אשה הלובשת שמלה שהיא גם אוהל. באחד, האשה מצולמת כשהיא יוצאת מאוהל פיקניק, לצדו מתקן ברביקיו וברקע גבעות ירוקות שמהדהדות את צורת האוהל. בשני היא עוטה אוהל-חממה ומצולמת עומדת באמצע חממת השתילים ב-Flower Conservatory. אני קראתי עבודות אלו כייצוג של האשה המטריאכלית שנושאת את הבית והמחסה איתה לכל מקום. כמו חילזון. במיוחד נכון להרבה מהנשים באזורינו שעברו יחד עם משפחותיהן למדינה אחרת – עשו רלוקיישן (נכון, לא תמיד זה כך ויותר ויותר בעלים הם העוברים בעקבות עבודת האשה ולא להפך). האשה, האם, היא זו שנשארת בבית, מספקת תמיכה נפשית, מאכילה, מסיעה, מגוננת ובאופן כללי אחראית על שלמות הבית והמשפחה. בסן פרנסיסקו התמונה עשויה להיות מעט שונה מהקונבנציה…בתצלום השלישי בסדרה מוצגים שני גברים עטויי שמלות אוהל תאטרליות על רקע שער הזהב.

בתערוכה, שנמשכת רק עד ה-13 בדצמבר, מוצגות עוד מספר עבודות יפות ומעניינות והמוזיאון הקטן והמתוק הזה כשלעצמו מצוי ממש פה, בחצר האחורית שלנו, והוא חלק ממבנה הארט סנטר שמציע גם חוגי אמנות לילדים ומבוגרים בציור ופיסול קרמי. שווה ביקור משפחתי, הוא חינם וקרוב, מה רע? ואפשר גם כמובן לשלב אותו בביקור בCantor Center  ב-סטנפורד אוAnderson Collection  שלידו.