פרשת ויגש: מי את, שרח בת אשר?

מאת: טובה בירנבאום

שתי נשים בלבד מוזכרות ברשימה המפרטת את שמות יורדי מצרים. כשמתגלה דבר היותו של יוסף בחיים, יורדת כל משפחת יעקב, על בניו ונכדיו, מצריימה. הכתוב מפרט את שמות כולם- כמעט כולם גברים; לא שלא היו נשים (הסטטיסיטיקה של  50% / 50% היתה תקפה גם אז…), אבל בעת העתיקה נוכחותן לא נחשבה. מי זוכות בכל זאת להיזכר? דינה בת יעקב, שלצערינו נכנסה לסיפור ההיסטורי בנסיבות מזעזעות של אונס ולאחר מכן רצח של עיר שלמה בידי אחיה, ונכדה אחת- בתו של אשר, שֶׂרַח.

אין מה לעשות; אם אישה נזכרת בשמה בתנ"ך- מיד צריך לשאול למה. ואמנם, יש עניין מיוחד סביב שרח. היא נזכרת לא רק ברשימת יורדי מצרים, אלא אף ברשימת יוצאי מצרים בספר במדבר; שם, כאשר משה מונה את בני ישראל, מופיע שמה בשנית. מדובר ב-400 שנה לאחר הירידה למצרים ע"פ התורה, או 210 שנה ע"פ חז"ל, כך שבכל מקרה, יש פה בסיס לסיפורי פלאיים על אודות אישה מיוחדת שהאריכה ימים.

ואכן, המדרשים עטים על הדמות הלא שגרתית של האישה שחיה לכל אורך שיעבוד מצרים, ומדביקים לה תכונות מרתקות ויכולות מופלאות שמקדמות את העלילה היכן שחז"ל חשו שיש צורך להוסיף ולשדרג את הסיפור. מעניין יהיה להתחקות אחר המדרשים והסיפורים השונים שמשובצים בחז"ל על אודות שרח בת אשר, ולנסות להבין מי היא האישה שמצטיירת מתוך השורות, ומדוע חוזרים אליה חז"ל שוב ושוב כשהם מעוניינים בתוספת מרגשת וחכמה לרצף הסיפורי.

כיון שהיא חיה כל אותן שנים, החל מהירידה למצרים ועד לגאולה, חז"ל מייחסים לה מידע חיוני שרק מי שהיה עד להתרחשויות כה ארוכות טווח יכול להחזיק בו: בתוך כל הדרמה של יציאת מצרים, לפתע מופיע אזכור של פרט שמשה זוכר לקחת איתו למסע במדבר: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג). המדרש מנצל את ההזדמנות המעניינת הזו, ומספר כי משה לא ידע היכן נמצאות עצמות יוסף ועמד בפני דילמה קשה: האם לצאת ממצרים מיידית, כפי שאלוהים הורה לו, או להתעכב על מנת לחפש את עצמות דודו ולקיים את השבועה. ואז מופיעה האישה המסתורית הזו, שרח בת אשר, בת דודו, שהייתה נוכחת במותו וקבורתו של יוסף, ומגלה למשה היכן טמונות עצמות דודם:

"ומשה, מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: 'במקום הזה שמוהו, עשו לו מצרים ארון של מתכת ושקעהו לנילוס'. בא ועמד על נילוס, נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: 'יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו, שהוא גואל את בניו, תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך'…מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח).

אך לא רק עדות לאירועים חשובים ומידע אודותם מייחסים חז"ל לשרח בת אשר, אלא אף החזקה בסוד חשוב, שמהווה מעין קוד מוצפן שמבשר על בוא הגאולה; כשמשה עומד בפני אלוהים ומקבל את השליחות להוציא את ישראל ממצרים, הוא חושש מפני התקבלות הדברים בידי מנהיגי העם. אלוהים אומר לו: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי… לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות ג). כאשר מפקפקים הזקנים, כצפוי, בדבר האותנטיות של משה, הם הולכים, ע"פ המדרש, להתייעץ עם האישה החכמה בעלת הגיל המופלג, שרח בת אשר:

"… ואשר מסר סוד הגאולה לסרח בתו, וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם, הלכו אצל סרח בת אשר אמרו לה: 'בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך'. אמרה להם: 'אין באותו ממש'. אמרו לה: 'והרי אמר "פקוד יפקוד אלהים אתכם", אמרה להם: 'הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים'".

אבל מסתבר שלא רק בגיל 400 (או 200) הייתה שרח אישה אליה פונים בשאלה קריטית או בעיה מורכבת. המדרש מספר סיפור נוגע ללב שמתרחש דווקא בהיות שרח נערה צעירה עוד בכנען, לפני הירידה למצריים: הסיפור הוא באשר לבשורה שמביאים איתם אחי יוסף לאביהם לאחר המפגש איתו במצרים. מכמיר לב לקרוא כיצד מגיב יעקב כששומע את הבשורה על אודות בנו, יוסף, שמזה 22 שנה היה בטוח ש"חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ". הכתוב מספר: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (בראשית מה). חז"ל משבצים כאן סיפור מקסים על כך שבני יעקב חששו כי הבשורה המרעישה והלא צפויה אודות בנו האבוד תסכן את בריאותו של אביהם הזקן, ופונים אל שרח, שהייתה נערה מיוחדת עם כישרון נגינה מופלא ורגישות אנושית מיוחדת, ומבקשים ממנה לנגן ולשיר במילים רכות את הבשורה על הבן יוסף שעודנו בחיים, וכך מתואר בספר הישר:

"ותיטיב הכנור ותנגן ותאמר בנועם דבריה: 'יוסף דודי חי הוא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ולא מת'… וישמע יעקב את דבריה ויערב לו… ותבוא השמחה בלב יעקב מנועם דבריה ותהי עליו רוח אלהים, וידע כי כל דבריה נכונה… ויברך יעקב את שרח ויאמר אליה: 'ביתי, אל ימשול מוות בך עד עולם כי החיית את רוחי'"(ספר הישר, ויגש).

בסיפור הזה גם משולבת ברכה של יעקב לשרח שלא תטעם טעם מוות. כך מסביר המדרש את אריכות הימים לה זוכה שרח, אבל חז"ל לא מסתפקים באריכות ימים, אלא יש מי שאף מייחס לה ממש אלמוות:

"שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן; אלו הן: סרח בת אשר ובתיה בת פרעה , חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, אליעזר עבד אברהם, ובן בנו של ר' יהודה הנשיא, ויעבץ" (משנה, מסכת כלה).

אז אם שרח לא מתה מעולם ונכנסה בחייה לגן עדן, זה מאפשר חופש נדיר לדרשנים לשבץ אותה בתקופות נוספות בהיסטוריה היהודית, למשל: בתקופת דוד המלך מופיעה אישה, שהכתוב מכנה אותה "אישה חכמה", שמונעת הרג של עיר שלמה בעקבות מרד של אדם בשם שבע בן בכרי. היא משכנעת את יואב, שר הצבא של דוד, שלא להעניש את כל תושבי העיר בגלל בגידתו של אדם אחד. ע"פ המדרש היפה היא קוראת אליו מעבר לחומת העיר ומוכיחה אותו על בורותו: " לא קַרִיתָּ בתורה: "כִּי-תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם?!" (קהלת רבה), ולה מייחס המדרש את המילים החזקות בקהלת: "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" (קהלת ט).

אז מה למדנו עד כה על שרח? נכון, היא האריכה ימים במשך מאות שנים, ע"פ המדרשים, אבל מעבר לגילה המופלג, היא ניחנה ברגישות, אמונה ואומץ, שלעיתים הגברים שסבבו אותה היו חסרים, ועל כן חז"ל משלבים אותה כעין כח מרפא שמרחיב את השיח הפרגמטי והחד ממדי לאפיקים של אנושיות והתבוננות מעבר לסיטואציה העכשווית. אפילו בבית המדרש המסוגר והגברי בתקופת חז"ל עצמם יש מי ששילב אותה:

"ר' יוחנן היה יושב בבית המדרש ודורש את מעשה קריעת ים סוף: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". דרש ר' יוחנן:' כיצד היו המים עשויים כחומה? כמעין שבכה [אטומה]'. השקיפה סרח בת אשר ואמרה: 'אני הייתי שם, ולא היו עשויים אלא כמו חלונות מאירים [שקופים]'". (פסיקתא דרב כהנא, בשלח).

מדוע כל כך חשוב ללמדני בית המדרש כיצד נראו חומות המים משני צידי העוברים בחרבה? ומדוע דווקא כאן נשלפת שוב שרח, שכבר ראינו, שיכולה להמצא בכל מקום ובכל תקופה בגלל היותה בת אלמוות? בעיני, יש כאן סמל למהות דמותה של שרח בת אשר בקריאה הכוללת של דמותה: בני ישראל חווים חוויה מטלטת של הליכה בתוך הים ויציאה משעבוד של מאות שנים אל חרות והגדרתם כעם. הרבנים מתמקדים בסיטואציה הנוכחית, שהיא מבחינתם ראי המציאות- הכאן ועכשיו של נס קריעת הים. החוויה של הנס עומדת בפני עצמה, חפה מפרספקטיבה של עבר והווה ומי שנוכח הם רק אלוהים, העם והנס. שרח, שכפי שראינו, משמשת כמצפן רגיש ומוסרי שמתבונן בציר הזמן בהבנה, מתקנת את רבי יוחנן ואומרת לו: נס קריעת הים, עצום ככל שהיה, אינו עומד בפני עצמו ביחס לסיפור של העם היהודי. הפרספקטיבה, לא רק של הזמן, אלא גם של המוסר האנושי, הרגישות הבין אישית והאמונה גם כשהנס אינו חד משמעי ואינו נגלה, מתבטאת בקירות המים השקופים, המאירים, שמזכירים לעם ישראל כי הדרך אל הפיכתם לעם עוד ארוכה וכי המבחנים המוסריים, האמוניים והאנושיים שלפניהם הם אלה שבסופו של דבר יהפכו אותם לעם הראוי לגאולה.

שבת שלום!