פרשת בא: נקמה היא אכן ערך יהודי, אבל לא ביהדות שלי

מאת: טובה בירנבאום

כמעט בכל בוקר, כשאני קוראת את הכותרות, מזדעקת בי מחשבה: "אבל זאת לא יהדות!!!", אבל אז אני נזכרת לתקן: "זאת לא היהדות שלי!".

"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם-אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים"– המילים הללו מספר שופטים (טז) הן מילותיו האחרונות של שמשון, רגע לפני שהפיל עליו את הבניין על שלושת אלפי האנשים והנשים ששהו בו, תוך שהוא זועק: "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים!". זהו טקסט שנותן השראה לעשרות צעירים יהודים לחתור לנקמה; זהו אחד השירים הפופולריים וה'מקפיצים' בחתונות במגזר הלאומני הקיצוני, וכולנו נחרדנו לצפות בכלי הנשק שמונפים בו ובעיניים הרושפות שנאה. הסיפור על שמשון בספר שופטים הוא חלק מן התרבות היהודית; שמשון בוחר להתאבד ולנקום בפלישתים על כך שהערימו עליו, גזלו את כוחו וניקרו את עיניו. לא מדובר בסיפור נקמה לאומי, כי אם נקמה אישית כנגד הפלישתים, בהם התגרה שמשון כל חייו.

אבל זהו אינו סיפור הנקמה היחיד בתרבות שלנו: לפני מות משה אלוהים מצווה אותו לנקום במדיינים על שהכשילו את עם ישראל וגרמו להם ללקות במגפה. ואכן, בפקודתו של משה, יוצאים ישראל למלחמה במדיין וממיתים את כולם. אנחנו מכירים, כמובן, גם את הציווי למחות את עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה),  וגם בתהילים מופיע שיר הלל לנקמה בגויים: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים; לֶאְסֹּר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל…" (תהילים קמט).

והנה, גם הסיפור שבפרשת השבוע על מכות מצרים, אשר פוגעות במים, ביבול החקלאי, בבעלי החיים, ולבסוף אף גובות חיי אדם, נכנס לקטגוריה המטרידה של אלימות כנגד הגויים, ומעלות שאלות מוסריות קשות כאשר אנחנו מתבוננים בעיניים הומניסטיות של ימינו: "… כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָֹה" (שמות י). הפרשנים והדרשנים נעים באי נוחות בכיסאם ומנסים להסביר כיצד נענשים פרעה וכל עמו מבלי שניתנת להם באמת הבחירה לחזור בתשובה, כיון שאלוהים מקשה את ליבו של פרעה, וזאת, על פי הכתוב, כדי להאדיר את שמו של אלוהים בעולם.

אני לא חשה צורך לתרץ או למצוא את הזוית ההומניסטית בסיפורים הללו; התרבות שלנו מלאה בקולות הקוראים לאלימות, גזענות, שובניזם והומופוביה. אני לא מתנה את אהבת התרבות שלי בכך שהיא תשתלב עם השקפת עולם דמוקרטית או פלורליסטית. אני אוהבת אותה כיון שהיא מגדירה אותי ומחברת אותי אל שורשי זהותי, אך אני גם שונאת אותה, לעיתים, בדיוק בשל אותן הסיבות.

אני מזכירה לעצמי שלצד הקולות הקשים והמכוערים שניתן למצוא בטקסטים שלנו, ישנם גם קולות שמסייעים לי לחיות בשלום עם התרבות שלי: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ, אַל-תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד), "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר" (ויקרא יט), והמדרש המקסים במסכת מגילה בתלמוד, בו אלוהים נוזף במלאכים שמבקשים לומר שירה לפניו בשעה שהמצרים טובעים בים: "לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים; ואמר רבי יוחנן… בקשו מלאכי השרת לומר שירה; אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" (בבלי, מגילה).

לכן, כשאני קוראת על חבר כנסת שעושה שימוש בַּשבת ככלי לקידום פוליטי במעטה של אכפתיות לקודשי ישראל- ברור לי שזו לא היהדות שלי; כשנבחרי ציבור ורבנים קוראים להציב דגל על הר הבית ולחתור לבניין בית המקדש השלישי במחיר של הצתת מלחמת דת- זו ודאי לא היהדות שלי.

אבל הקולות הללו תמיד היו ויהיו בתרבות שלנו, ומנגד, תמיד היו ויהיו הקולות שקוראים לראות גם את האחר, לראות את הלא יהודי, לראות את האנושי והמורכב, ולבחון כיצד ניתן להרחיב ולהכיל על מנת לשמר ולשפר במקום להדיר ולהתסיס.

היהדות שלי היא יהדות שאינה קוראת לנקמה ואינה מקדשת מילים רק מפני שהן נכתבו ותועדו בכתבים עתיקים; היא אינה מקדשת אדמה על פני חיי אדם, ואינה מקדשת עם אחד על פני משנהו. היהדות שלי היא תרבות עשירה, עתיקה וחדשה, שמאפשרת שיח פורה ומגע משמעותי עם מגוון תרבויות ועמדות, ומעמידה מעל הכל את ערך חיי האדם וכבוד האדם.

כואב לי יום יום מחדש  כי כותרות העיתונים במדינה היהודית אינן משקפות, ברובן, את היהדות שלי אלא יהדות של אחרים, אבל יום יום מחדש אני נמלאת אמונה שהיהדות שלי היא זו שמחזיקה בסוד ההישרדות ושהיא זו שתוביל אותנו בסופו של דבר אל עתיד אופטימי יותר ושפוי בהרבה.

שבת שלום!