פרשת משפטים: האורתודוכסים כבר אינם בעלי הבית

מאת: טובה בירנבאום

Photo by Meaghan O'Neillאליס לוין היא יהודיה ציונית משיקגו; מגיל צעיר השתייכה, יחד עם הוריה, לקהילה הרפורמית, וכל חייה הייתה פעילה בתנועה ובבית הכנסת. היא תורמת באופן קבוע למטרות ציוניות ומגיעה לארץ מידי כמה שנים. הפעמים היחידות בחייה בהן היא משתתפת בתפילה נפרדת ומוצאת את עצמה מאחורי מחיצה בעזרת הנשים, היא בביקוריה בכותל המערבי בירושלים. היא מקבלת זאת בסלחנות אבל מתקשה להתעלם מן התחושה כי הביקור בכותל המערבי, על אף החיבור הרגשי שלה למקום, מלווה בתחושת זרות. מבחינתה היא מבקרת במקום ששייך לאחרים ולכן עליה לקבל את הכללים הנהוגים בו, גם אם הם מסבים לה אי נוחות. בבר המצווה של נכדה, זאק, היא עמדה בעזרת הנשים של הכותל המערבי, צמודה למחיצה, מנסה לתפוס במבטה רגעים מן הטקס דרך הרווחים בין חלקי המחיצה, מקווה כי צילום הוידאו יהיה איכותי ויפצה על תחושת ההחמצה של רגעי האמת. בבר המצווה של בנה, ג'ואי, לעומת זאת, היא ישבה בשורה הראשונה  בבית הכנסת בשיקגו, לצד בעלה ובנותיה; והיא אף זוכרת היטב את בת המצוה שלה עצמה, בה קראה את הפרשה מעל הבימה ולצידה הוריה הגאים.

פרשת משפטים, כשמה כן היא, רצופה בחוקים המסייעים לתפקודה של חברה תקינה. עם ישראל נמצא כרגע עדין במדבר; הם עדין לא בעלי בתים ואדמות, עדין לא בעלי עבדים ושפחות, לא מזמן הם חוו מעמד מטלטל כשקיבלו את עשרת הדברות בקולת וברקים, וכעת הם מקבלים דינים מפורטים לגבי נושא הרכוש, העבדות, ואף היחס לחלש ולנזקק, שיהיו רלוונטיים כאשר יהיו אדונים על אדמתם בארץ המובטחת.

מעניין לראות בפרשה רצף של חוקים, שהחוט המקשר בינהם היא הגבלה על מושג הבעלות: שנת השמיטה, למשל, מקבלת יחס משמעותי בפרשה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ, וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג). עוד לפני שנכנסים ישראל לארצם והופכם לבעלי אדמות, מתקבל מסר ברור כי הבעלות הזו לא תהייה בלתי מוגבלת, וכי אחת לשבע שנים יהיה עליהם לוותר על השליטה על רכושם, לא לעבד את אדמתם, גם אם רכשו אותה במיטב כספם, ולאפשר לכל דכפין ליהנות מפרותיה. בפועל, לא ברור אם אי פעם קויימה מצוות השמיטה באופן הטהור כפי שהיא מתוארת במקרא, וגם היום מי שמקפיד על השמיטה מקפיד יותר על תעלולים הלכתיים שעוקפים את מהותה המקורית, אבל אם נתבונן בעיקרון החברתי ובמשמעות הסוציאלית העמוקה שבגרעין המצווה, נוכל להתרשם מן ההגבלה הברורה שמציב החוק העתיק על עניין הקניין והרכוש ועל תחושת השליטה הבלתי מוגבלת עליו.

באותה נשימה מוזכרת השבת, שממשיכה את אותו רעיון סוציאלי יפהפה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שם). גם השור, החמור והעבד אינם רכוש אולטימטיבי, וגם השליטה עליהם היא מוגבלת ומפקעת ליום אחד בשבוע. מיד לאחר מכן אנו פוגשים את הצייוי לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה. ההוראה הברורה היא: "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שם). האדם מחוייב לתרום מפירות עמלו בשדה, בפרדס או בכרם, ולחלוק אותם עם הכהנים והלויים שמקיימים את עבודת המקדש עבור כל העם ואינם בעלי אדמות בעצמם. לגבי חג השבועות מופיע פירוט: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ" (שם). שוב, הגבלה על השליטה האולימטיבית על חלקת האדמה הפרטית של האדם, מחייבת אותו לחלוק את ראשית תוצרתו עם הכהנים והלויים בבית המקדש.

האלמנט התרבותי המובהק בחוק היהודי העתיק אשר דוחה את האפשרות של בעלות מוחלטת על מקום או על רכוש, עומד בסתירה לתחושה שחשה אליס לוין כשהיא מגיעה אל הכותל- הבעלות על המקום היא בידיו של מישהו אחר שקובע את הכללים עבורה. התקנה שאושרה השבוע, הקובעת כי תתאפשר תפילה פלורליסטית עבור כל הזרמים ברחבה מיוחדת לצד הכותל, מפקיעה סוף סוף את אותה בעלות מוחלטת של ההגמוניה האורתודוכסית על הכותל ועל המנהגים הנהוגים בו. סוף סוף משהו מהאתוס הקדום של הטקסטים שלנו מתחיל לחלחל: אין דבר כזה בעלות מוחלטת.

עבורי, השמחה אודות ההתקדמות בנושא הכותל אינה בעניין הכותל כלל. באופן אישי, איני חשה רגש מיוחד למקום ואיני מוצאת ערך בקידושו של מקום פיזי. תפילה ברחבת הכותל מתגמדת בעיני אל מול תפילה על חוף הים, מול נוף עוצר נשימה, או בחברותא מרגשת של קהילה. אבל הפקעת הבעלות הטוטאלית של הזרם האורתודכסי על החיים היהודיים בארץ היא זו שממלאת אותי שמחה; הצעדים הבאים ברורים: נישואים אזרחים, גיור שאינו רק ארתודוכסי, הגבלת סמכותם של בתי הדיון הרבניים, מימון ראשי קהילות של הזרמים הליברליים, מימון לימוד תורה פלורליסטי, מסגרות חינוך פלורליסטיות בצבא ובמערכת החינוך ועוד, אלה הם הצעדים הבאים שיממשו את סיומה של השליטה הבלתי מוגבלת שאפיינה את הנוכחות האורתודוכסית בארץ.

אני רוצה שאליס לוין תגיע לרחבת הכותל המערבי משיקגו הרחוקה, מלווה במשפחתה, ותחוש בבית; אני רוצה שמי שמעונין/ת בטקס נישואין שוויני, יהודי או לא יהודי, לא יאלץ/תאלץ לברוח לקפריסין, ושהשיח היהודי בארץ יפרוץ את גבולות ההלכה והאמונה המצומצמים כל כך. זאת כיון שלכל בעלות ישנם גבולות, וכעת הגיע הזמן, סוף סוף, לחיות יחד זה לצד זה, ולא זה אצל זה.

שבת שלום!