האמנית נטע לוי אהרונוביץ

נטע לוי אהרונוביץ היא  אומנית רב תחומית, עם אהבה עזה  לבדים. נטע  לוי, ילידת ישראל שגדלה ברחובות, מספרת על זכרונותיה הראשונים כאומנית:           .

"כבר כנערה  עסקתי ביצירה. אירגנתי קייטנות אומנות לילדי השכונה, בהן לימדתי כיצד להכין שרשאות ובובות מחומרים שונים". ילדת- השכונה, קראו לה. באחת החופשות הארוכות משנת הלימודים, ארזה מזוודה עתיקת יומין  שקנתה עם אחיה בשוק הפישפשים ופניה מועדות  לצפון הארץ, והיא רק בת 15. "העמסתי  מזוודה בשרשראות ובאומץ רב, ובגפי, נסעתי מרחובות לעכו- לממש חלום ילדות שלי. תמיד חלמתי להציג את עבודותי בפסיטבל עכו, פסטיבל עכו היה שם דבר עבורי והיה חשוב לי מאוד להיות חלק מהפסטיבל, כילדה רציתי להראות  את האומנות שלי לעולם, וההצלחה היתה גדולה."

מאז שאני זוכרת את עצמי עסקתי באומנות, כככל שהעמקתי לעסוק ביצירה למדתי שאהבתי לבדים רק גדלה – אהבתי את רכות הבד ואת הצבעוניות שיצאה ממנו.

כשנטע הגיעה לארה"ב, הכל היה זר לה עד כדי מוזר. היצירתיות קפאה לזמן מה – ובדידות  נוראית עטפה אותה. נטע היתה חייבת למצא תחום בו היא יכולה ליצור. היא החלה לעסוק בקרמיקה ולציייר בעפרונות, ולזמן מה נדחקה אהבתה לבדים למקום שרק הגעגוע נגע בו. "אני זוכרת ימים קשים שלא יכולתי לקנות בדים כדי להמשיך ביצירה שלי, אבל הכמיהה היתה שם. בהתחלה קניתי שאריות של בדים כדי להכין עבודת אמנות לבית. כך קישטתי את הבית שלי. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא רק  קישוט לבית, אלא מה שבאמת נראה לעין. התוצר המוגמר של היצירה היה בעצם ההוויה עליה גדלתי. מצאתי שבכל יצירה אני מביעה את געגועי לבית הורי, התחלתי לספר את סיפור חיי דרך היצירה. העברתי לבנותיי, לבעלי  ולאורחי  את סיפור ילדותי. הבאתי הביתה את המסורת  עליה גדלתי והכנסתי הביתה  את  אהבתי לישראל. הקפתי את משפחתי בכל מה שייך לעולמי." ואכן בעבודותיה של נטע לוי, הגעגוע והצבעוניות שמייצגות את הריחות מבית הוריה מקבלים בטויי חזק מעל גבי הקנבס.

"אני מרגישה שבארה"ב החיים הם כמו טיול ארוך עבורי, אלה לא החיים האמיתיים שלי, החיים האמיתיים שלי מוצגים בעבודותי. לכן בכל פעם שהיא יוצרת היא כאלו ניכנסת מחדש לביתה האמיתי. שם היא מרגישה את המקום ממנו היא באה ולשם גם תחזור. בתערוכת ה"בית", נטע מביאה לצופה את כל מה שבית אומר עבורה. הבית  הוא החלק הפיסי – בעל 4 קירות הנמשלות לארבע מוטות שמותחות את הקנבס ומייצבות אותו, כשקונספקט העבודה מייצג את כל החלק הרוחני שהבית מעניק לה. בעבודותיה של נטע ישנם מספר אלמטנים החוזרים על עצמם, וזה בעצם הסיפור כולו.

המסורת: מימד המסורת מקבל ביטוי  בצורה חזקה  בכל יצירה, שכן הוא חסר לה כאן בצורתו הטבעית. היום היא זו שצריכה להביא אותו לתוך ביתה, ולכן היא משתמשת באלמנטים ומוטיבים יהודים, קרי: שבעת המינים, נרות, חנוכיה, סוכה שהם חלק מהוויי שלה כיהודיה.

אלמנט אחר ונוסף שמקבל ביטוי הוא הגעגועים לארץ ישראל: כשאלה מקבלים ביטוי בעבודה בצורת נוף אורבני,נוף וטבע. הצופה נפגש עם הבתים הירושלמים, הבית התל אביבי, הקיבוץ ונופי הכנרת. לא אחת נפגוש באלמנט החלונות שמופיע מתוך הבתים, חלון שניפתח לנופים אהובים בארץ מכורתה.

הצבעוניות בעבודות של נטע מבטאת את התחושה שהחיים כאן (בארה"ב) מתנהלים בשחור לבן והצבעוניות שמקבלת ביטוי חזק בעבודה, הוא הקשר ההדוק של האומנית לחיים האמיתיים  שלה בישראל. הבחירה של הצבעים עצמם ומיקומם על הקנבס היא מקרית לחלוטין, אך הביטוי שלהם הוא פרץ של רגש עמוק שחבוי בתוכה. נראה שימוש רב בצבע אדום צהוב כתום.

ישנו אלמנט אחד שהוא יוצא דופן בעבודתה הוא השימוש בצבעי אדמה. מבע אדמה הוא אחד מהאלמנטים הבסיסיים (אש, מים, אדמה), השימוש בו בעצם מחבר את כל העבודה ליחידה אחת, והוא מביא את הצופה לארץ ישראל בצורה מושלמת.

העבודות של לוי – אהרונוביץ הן לרוב גדולות. זוהי פרישת הכנפיים של האומנית  בזמן היצירה, בכל מובן. כשמישהו קונה עבודה הוא כאילו לוקח את האומנית  אליו הביתה והופך לשותף נוסף לחייה ולמה שהיא מייצגת.

נטע מרגישה שבעצם היצירה שלה, היא כאומנית משמשת כשגרירה של ישראל, כל מכירת עבודה מקרבת את הקונה לישראל.

התערוכה תוצג עד אמצע מרס.

כתבה: שמחה מויאל .