לקראת האוסקר: טעימה מסרטי האוכל הטובים ביותר

מאת: דלית גבירצמן

בישול וקולנוע, קולנוע ובישול. ואת מי אהבתי יותר, תשאלו? אינכם יודעים? את שניהם אוהב יותר, שניהם אשא בליבי תמיד. אך כמה נפלא שלעיתים אין כלל צורך לבחור. מידי פעם מפציע איזה סרט ובו סצינת אוכל שפשוט עושה לך חשק לרוץ מיד למטבח ולהתחיל לבשל (או לפחות לעצור בדרך הביתה באיזו מסעדה טובה). זכורה לי היטב אחת הארוחות המרגשות שאכלתי מימי, שהיתה במסעדת ״טרקלין״ שבתל אביב. הארוחה, שאורכה כ-3 שעות, הורכבה ממנות שהוגשו בליווי קטעי סרטים הקשורים לאוכל, מוסיקה מהסרטים וקטעי בידור משעשעים. במהלך הערב, הוקרנו קטעים מתוך סרטים העוסקים באוכל ומיד לאחר הקטע, יצאה מהמטבח מנה בהשראת הסצנה. ממש ארוחה מהסרטים!

באחת מארוחות ״מועדון הגורמיה״ שלנו, החלטנו לשחזר בעצמנו מנות מהסרטים. כל זוג התבקש להכין מנת אוכל אחת שווה בעקבות סצינה מפורסמת. קשה, קשה מאוד הייתה הבחירה. מיד קפצו בראשי כפופקורן חם ישר מהמכונה, סרטי אוכל קלאסיים כמו: ״טמפופו״ היפני, ״שוקולד״ הצרפתי (עם ג'וני דפ וג'ולייט בינוש) ״כמו מים לשוקולד״ המקסיקני וסרטו הטאיווני של אנג לי ״אוכל, שתייה, גבר, אישה.״

אוכל על שלל טעמיו וריחותיו מלווה כל אחד מאיתנו, מחבר אותנו זה לזה, מציף אותנו בזיכרונות ופורט על רגשות ונימים נסתרים. ואין סרט שמעביר את המסר הזה בצורה יפה יותר מאשר הסרט המופתי לחובבי בישול באשר הם – ״החגיגה של באבט״.

הסרט הדני המופלא, מבוסס על סיפור קצר מאת הסופרת הדנית איזק דינסן, שזכה בשנת 1987 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הסרט מספר על באבט, שפית צרפתייה מהוללת הבורחת באישון לילה לכפר פוריטני קטן בדנמרק של המאה ה-19, והופכת להיות משרתת בביתן של שתי אחיות סגפניות. כשבאבט זוכה בסכום כסף גדול, היא מכינה לאנשי הכפר הסגורים והעצורים סעודה אנינה בסגנון המטבח הצרפתי. הארוחה המדהימה של באבט כללה מנות כמו מרק צבים, מאפי שלווים, בליני, קוויאר, פטריות כמהין, פואה גרה, גבינות, פירות עסיסיים ועוד. המסר שבאבט ניסתה להעביר הוא שעל אף שאוכל הוא צורך בסיסי, הוא מספק חוויה רב-חושית, נותן מקום ליצירתיות, ואף מהווה דרך להבעת רגשות. בראבו, באבט!

מיד אחריו, במקום השני, יופיע הסרט הגרמני הנפלא ״המטבח של מרתה״, המספר את סיפורה של מרתה, כמובן, שהיא שפית מדהימה שאוהבת לבשל ולהאכיל. היא מאכילה את לקוחות מסעדת הגורמה בה היא עובדת, את שכניה – גם אם היא לא ממש מכירה אותם, את אחייניתה – שמעדיפה פיצה על פני יונה מבושלת ביין מדירה, וגם את הפסיכולוג שלה, שמנסה ללא הצלחה לגמול אותה מהעיסוק האובססיבי באוכל. למעשה, מרתה מתקשרת עם משפחתה ועם סביבתה רק באמצעות אומנותה והקסם הקולינרי שלה, וכל עולמה סובב סביב אמנות המטבח המופלאה שלה. יצירת מופת! ותנסו בכל מחיר להימנע מהגרסה האמריקאית העלובה שנעשתה לסרט הזה.

בעשור האחרון, נוספו לפנתיאון סרטי האוכל שלי עוד כמה סרטים נפלאים כמו: ״ג׳ולי וג׳וליה״, שהתסריט הנהדר שלו נכתב ע״י נורה אפרון המוכשרת, עליה השלום. פעם, כשאצא לפנסיה, וודאי אתחקה אחר הבחורה שהציבה לעצמה למטרה לבשל בשנה אחת את כל 524 המתכונים בספר הבישול הצרפתי של ג'וליה צ׳יילד האגדית. מעורר השראה וכמובן, תאבון!

כל מי שקראה את סיפרה רב המכר של אליזבת גילברט ״לאכול, להתפלל, לאהוב״ הלכה וודאי לראות גם את הסרט בכיכובה של ג'וליה רוברטס. ומי שלא חלמה מיד לצאת בעקבותיה למסע, ובעיקר לאיטליה לטעום מהפיצה המדהימה המתוארת בספר – שתרים יד. בסרט, ג'וליה רוברטס טורפת בחינניות אופיינית את הפיצה, מזמינה אספרסו קצר, ומעל הכל – מתענגת על פסטה ברוטב עגבניות, כמו שכל אחד מאיתנו צריך לעשות מתישהו בחיים, ולו בשביל למצוא את האושר.

הסרט שכמעט גרם לאיש היקר ולי למכור את הבית, לקנות משאית ולצאת לטיול מחוף אל חוף (משהו שתמיד חלמנו לעשות) היה סרטו של ג'ון פאברו – "שף". הסרט מספר על קארל קספר, שף שעובר תקופה לא קלה ומפוטר מהמסעדה שבה הוא עובד בעקבות התפרצות על מבקר אוכל. כאילו כל זה לא מספיק, אותה התפרצות מתועדת, עולה לרשתות החברתיות והופכת ויראלית. השף קונה משאית אוכל מתפרקת, משפץ אותה ויוצא למסע קרוס קאנטרי בארצות הברית עם בנו והסו-שף שלו, שבו הם מוכרים סנדוויצ'ים קובניים שהופכים ללהיט. יש פה סיפור מסע, קשר בן אב לבן וכמובן – המון המון אוכל מדהים.

״מסע של 100 צעדים״ מספר את סיפורה של משפחת קאדם העוזבת את הודו ומתיישבת בלומייר, עיירה קטנה באלפים הצרפתיים. קשה להעלות על הדעת מקום מרוחק יותר ממומביי או שונה ממנו, אולם גם בלומייר מחליטים בני משפחת קאדם לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: להכין אוכל הודי. הם מקימים מסעדה קטנה שסוחפת אחריה לקוחות רבים מהאזור. מי שאינה רואה את נוכחותם בעין יפה היא שכנתם השמרנית, מאדאם מאלורי – שפית של מסעדה צרפתית מסורתית המתהדרת בכוכב מישלן והממוקמת במרחק מאה צעדים מזאת החדשה של משפחת קאדם. בלתי נשכחת היא הסצינה בה בוחנת מאדאם מאלורי בקפידה את כישוריו של חסן, השף ההודי הצעיר, כשהיא מבקשת ממנו להכין לה פשוט… אומלט. נפלא!

סרט האחרון עליו אמליץ לכם הפעם הוא הסרט ההודי המקסים ״לאנץ׳ בוקס״. רק תעשו לעצמכם טובה, ותזמינו מקום מראש במסעדה הודית מצוינת מיד אחרי ההקרנה. "לאנץ' בוקס" הוא סרט על אוכל, אבל גם על בדידות ואהבה. בעקבות טעות נדירה של שירות משלוחי האוכל המפורסם במומביי נרקמת מערכת יחסים מיוחדת, בין אישה נשואה לפקיד בגיל העמידה, שאפופה במיטב הטעמים והריחות החמים של המטבח ההודי.

אבל אם הייתי צריכה לבחור מנה אחת שהיא גם שם הנושא לסרט מקסים, הייתי בוחרת ב״רטטוי״. סרט האנימציה המצוין הקרוי על שמו של אותו מעדן חצילים מפורסם מדרום צרפת, הוא שיר הלל לאוכל טוב. הסרט מספר את סיפורו של רֶמי העכבר שניחן בחוש ריח מפותח במיוחד ובחלום בלתי רגיל: לבשל במסעדת גורמה. בדיוק כשחלומו של רמי עומד להתפוגג, הוא מוצא את הדבר שכולנו הכי צריכים, מישהו שיאמין בו. ולא אפרד מכם מבלי לחלוק איתכם את המתכון המעולה לרטטוי אמיתי שמלווה אותי כבר כמעט שלושה עשורים. זהו סלט חצילים פיקנטי שניתן להגישו למנה ראשונה או כתוספת למנה עיקרית.

הוא נהדר כשהוא מוגש טרי בטמפרטורת החדר ואף קר ביום שלמחרת, כי טעמיו רק הולכים ומשביחים.

רטטוי

מה צריכים?

2  חצילים בינוניים

מלח

3  בצלים בינוניים

1  פלפל ירוק

100  גרם רסק עגבניות

1/4  כפית פלפל שחור

פפריקה אדומה חריפה לפי הטעם

1/2  כוס מים

1/3  כוס חומץ

3  כפיות סוכר

1/4  כוס פטרוזיליה קצוצה

מה עושים?

מקלפים את החצילים וחותכים לקוביות בינוניות. מפזרים עליהן מלח, משהים כחצי שעה להגיר נוזלים ומייבשים במגבת נייר. מחממים שמן לטיגון עמוק ומטגנים את קוביות החצילים עד שישחימו. מוציאים לקערה ומספיגים שוב בנייר מגבת. חותכים את הבצלים וקוביות בגודל בינוני-קטן ואת הפלפל הירוק לרצועות דקות. מטגנים במחבת גדולה או בסיר שטוח את הבצל ואחרי כמה דקות מוסיפים את רצועות הפלפל. מטגנים אותם עד שיתרככו. מחזירים את החצילים ומוסיפים רסק עגבניות, פלפל שחור, פפריקה וחצי כוס מים. מכסים ומבשלים 10 דקות. יוצקים פנימה את החומץ והסוכר ומבשלים עוד כ-5 דקות ללא כיסוי. מצננים ומקשטים בפטרוזיליה לפני ההגשה.