פרשת ויקהל: מחשבות על שבת חילונית

מאת: טובה בירנבאום

אני אדם חילוני. לא מתחייבת לגבי קיומו או אי קיומו של אלוהים- מבחינתי לפעמים הוא קיים ולפעמים לא, אבל אין לו נוכחות משמעותית בחיי. יחד עם זאת, לתרבות היהודית יש משמעות מרכזית בחיי.

על מנת שהנוכחות הזו תהיה מלאה, אני חשה צורך ואפילו אחריות להעניק למושגים שונים בתרבות שלי משמעות חילונית הרלוונטית לאורח החיים שלי- מושגים כמו תורה, קדושה, תפילה, מצווה ועוד, שעליהם אני לא מוותרת בהיותי יהודיה חילונית ושזקוקים מבחינתי לעדכון על מנת שאוכל להמשיך לחיות אורח חיים יהודי אקטיבי ורלוונטי. המושג הגדול והמרכזי ביותר, אולי, שזקוק לטעינה מחדש הוא השבת.

השבת מוזכרת בפרשה שלנו בצמוד להוראות בניית המשכן. גם בפרשות הקודמות היא מוזכרת וגם בהן בסמוך לנושא המשכן. חז"ל הסיקו מן הסמיכות החוזרת הזו כי המלאכות האסורות בשבת הן המלאכות הנגזרות מתוך מלאכת בניית המשכן ויצרו רשימה של 39 מלאכות שנאסרו בשבת. אבל זה קרה בשלב מאוחר יותר, בשלב שבו ההלכה הלכה והתפתחה לכדי מערכת מסועפת ומתוכמת של 'עשה' ו'לא תעשה', והתרחבה לכדי אוסף אינסופי של פרטים ופרטי פרטים.

אם נלך אל הגרעין של מצוות השבת ע"פ המקרא ונבדוק את מהותה עוד לפני שלבשה מעטה הלכתי נוקשה, נפגוש מצווה שבראש ובראשונה מציבה דרישה סוציאלית על פיה כולם זכאים ליום מנוחה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג).

הרבה פעמים שאלתי את עצמי מדוע היה חשוב לחז"ל לעצב את השבת באופן נוקשה כל כך, ולהפליג עם פרטיה הרבה מעבר למשמעות הפשוטה והחברתית המופיעה במקרא. יכול להיות שהתשובה נעוצה שוב בחיבור שעושה המקרא בין השבת למשכן: פרקים רבים בתורה מפרטים את מבנה המשכן והעבודה בו- פרטים הנוגעים לעיצובו הפיזי, לפרקטיקה הרוטינית בו ולתפקידם של הכהנים והלויים שמופקדים עליה. כשנבנה המקדש בירושלים הוא שימש מרכז פיזי ורוחני משמעותי וריכז סביבו את החלק המרכזי של החיים הדתיים והחברתיים של העם היהודי. כאשר חרב המקדש ניצבה התרבות היהודית בפני סיטואציה בה תוכן טקסטואלי וריטואלי עצום נעלם פתאום מחיי היום-יום של העם, ונותר חלל עצום שיש למלא. חז"ל ממשיכים לעסוק בפירוט ובירור ההלכות הנוגעות לעבודת המקדש גם לאחר החורבן מתוך האמונה כי העבודה הזו תשוב ותהיה רלוונטית לכשייבנה המקדש מחדש, ועל כן יש לוודא כי המידע ההלכתי נשמר זמין, אבל במקביל, ההלכה בנוגע לשאר שטחי החיים הלכה ותפחה, הלכה וקיבלה ממדים עצומים.

אם המשכן, המקדש ועבודת הכהנים הייתה חלק כה משמעתי בכתיבה ובפרקטיקה היהודית, ניתן להבין מדוע השבת, שפרטיה נשענים על פרטי המשכן, קיבלה נפח וממדים מקבילים; התרבות היהודית הוצרכה למלא את החלל העצום שנפער, והשבת לקחה חלק חשוב ומרכזי בתהליך הזה. אדם חילוני, כיום, שההלכה אינה ממלאת את חייו, ניצב שוב בפני חלל חדש שנפער, ומתמודד עם הריק שמשאירה אחריה ההלכה ברגע שהחליט לוותר עליה, או לפחות שלא להציב אותה במרכז החיים.

כאן מתחיל החלק המאתגר: כיצד ניתן לחיות אורח חיים יהודי מלא תוכן ומשמעות כאשר ההלכה אינו מהווה את עמוד השדרה שלו? כיצד נשמור את השבת במובן העמוק, התרבותי, חברתי, רוחני כיהודים חילונים כאשר האסור והמותר ההלכתי אינו מכתיב את עיצובה?

דב אלבוים מנתח את מושג השבת במקרא ע"פ מדד של חירות, ומצביע על כך שהמהות המקראית שלו היא ביטול ההיררכיות בין בני אדם וניטרול יחסי הכוחות של שעבוד במובן של קונה-מוכר, עובד-מעביד וצורך-נותן שירותים.

על מנת להיות נאמנים למהות הזו של השבת מציע אלבוים במאמר קצר שכתב:

 "אם החברה הישראלית מבקשת להישאר קשורה בטבורה לתרבות היהודית, וזאת מבלי לקבל על עצמה את שמירת ההלכה, עליה לפתח דגם תרבותי-ישראלי של "שבת חירות". קשה לחבר "תקנון חירות" המקביל לקורפוס של הלכות שבת, והיישום של דגם זה במרחב הציבורי הוא עניין עדין ומסובך (שבכל מקרה חייב להעשות ברצון ובהסכמה, מתוך אמנה חברתית). עם זאת, קו מנחה כמו איסור על יחסי מסחר בשבת הוא הולם וראוי לשבת הישראלית: המסחר הוא גורם משעבד מעצם הגדרתו, בהיותו בנוי על יחסי היררכיה. שהרי האדם הצורך שירותים מסחריים בשבת בדרך-כלל לא שם לב לכך, אך בכל פעולת צריכה הוא משעבד את זה שמספק עבורו את השירות.

במקביל, במישור האישי, על כל אדם יהיה לבחור עד כמה הוא מקבל על עצמו שחרור משעבודים בשבת: ניתוק מאמצעי התקשורת, כיבוי הפלאפון, הימנעות משיחה על נושאים הקשורים למסחר היומיומי, הקדשת זמן לבילוי משפחתי משותף – המרווח לשיקול הדעת הפרטי של האדם בנושא זה הוא כמעט אין סופי".

עבורי, השבת היא למעשה סוג של מאבק: כשהסמכות ההלכתית אינה מהווה גורם בתוך מערכת קבלת ההחלטות היומיומיות, האדם שרוי באוטונומיה אישית המאלצת אותו להכריע בכל רגע ורגע; מבחינתי, שמירת שבת היא ניסיון להקדיש מרחב זמן למשפחה, מרחב זמן להתפתתחות תרבותית ואינטלקטואלית ומרחב למפגש חברתי. המאבק עם הקניות-סידורים-עבודה הוא מאבק מוחשי ומשמעותי עבורי כאשר איני שרויה בתוך מערכת חוקים אשר אליה אני כפופה (פייסבוק כן או לא? קריאת חומר עיוני לצורך העבודה כן או לא?). אולי המושג שיכול לסייע כאן הוא 'קדושה'- עוד מושג דתי שהחילון שלו יכול להוביל להתפתחות חשובה ומעניינת בעיצוב אורח חיים יהודי חילוני מודע ויצירתי: כיצד נעצב את השבת כך שהיא תהווה מרחב של קדושה בתוך מרחב החול היומיומי של מהלך השבוע? כיצד נעצב אותה כיום קדוש במובן המשפחתי, התרבותי והחברתי?

מזמינה אתכם לשיחה בה נוכל לחלוק יחד שאלות ומחשבות על שבת וקדושה.

שבת שלום!