פרשת פקודי: על מה באמת כולם נלחמים בויכוח על הכותל?
המשכן במדבר היה בסך הכול אוהל מתקפל; ברגע אחד הוא היה מרכז ההוויה הדתית והרוחנית של העם, ובמשנהו פורק לחלקיו, התקפל ולא השאיר אחריו סימן. טובה בירנבאום שואלת על מושג "קדושת המקום" ומנסה להבין, אם כן, על מה באמת נלחמים כולם בויכוח הלא נגמר על הכותל?
מאת: טובה בירנבאום
לפעמים אנחנו שוכחים שהמשכן היה לא יותר מאשר אוהל מתקפל. אוהל מפואר, אמנם, ובו מרכיבים מרשימים, מעוצבים ויקרים, שבכל עצירה במסע במדבר הורכב מחדש ובו נערך הפולחן הקבוע בידי הכהנים, אבל עדין מבנה ארעי. פרקים רבים מקדיש המקרא לתיאור מפורט של יריעות האוהל, מידותיו, הכלים שהוצבו בו, בגדי הכוהנים, הפרקטיקה של הקרבת הקרבנות ועוד, עד שלעיתים קשה לדמיין כיצד המבנה המפואר והמוקפד הזה ברגע אחד היה מתקפל, מתחלק בין משפחות שבט לוי שנשאו את חלקיו השונים אל היעד הבא במדבר, והמקום הפיזי בו הוא עמד הפך בהינף יד ממרכז ההוויה הרוחנית והתרבותית של העם לריק חסר משמעות.
היה ניתן אולי לצפות שלפחות תוצב בכל מקום בו עמד המשכן איזושהי מזכרת, גל עד, מזבח, או כל סוג של זיכרון פיזי שיציין את העובדה כי פעם המקום הזה היה המקום הכי חשוב בהוויה של העם, ולו לפרק זמן קצר. נסו לדמיין שאכן אנדרטה כזו הייתה מוצבת בכל תחנה בו חנה והורכב המשכן; סביר שהמקום היה הופך למקום קדוש, והיה מושך אליו מתפללים ומשטתחים רבים המאמינים בסגולות המקום ובקדושה שעדין נותרה בו מן הימים שאכלס את המשכן.
היסטורית אנחנו לא באמת בטוחים בכלל בקיומו של המשכן, ועל כן, ציפיה לעקבות פיזיות של תחנות המשכן במדבר היא כנראה לא דבר מתבקש נוכח המחקרים, אך מבחינה רעיונית טקסטואלית, העובדה כי משה אינו מצווה לציין את תחנות המשכן בסממן פיזי לדורות הבאים עשויה להציב סימן שאלה גם על הכובד והמשמעות שחלקינו מניחים על מיקומו של המקדש בירושלים, ועל השריד שנותר ממנו- קיר התמך שבנה הורדוס לבית המקדש השני- הכותל.
הקרב שניטש סביב הכותל ומסרב לשכוח, נראה לעיתים כקרב שיצא מזמן מפרופורציות: לפני מספר שבועות התבשרנו על ההחלטה שהתקבלה בממשלה, לאחר מאבק של עשרות שנים של ארגון נשות הכותל והזרמים הליברליים, לאשר מתווה אשר מקדיש אזור מוגדר לצד הרחבה המסורתית של הכותל לתפילה מעורבת של נשים וגברים, בה יוכלו הזרמים הלא אורתודוכסיים לערוך תפילות כרצונם. התגובות מן הצד השמרני היו קשות ונחרצות, כצפוי, אך הייתה תחושה שזהו, מתקדמים הלאה- הכותל בידינו וכעת פנינו אל היעדים הבאים- נישואין אזרחיים, גיור שאינו אורתודוכסי, הקצאת תקציבים ללימוד תורה פלורליסטי וכו'.
אבל מי שרגיל מאז קום המדינה להיות בעמדה ההגמונית ולהחזיק במונופול שמחליט מהי יהדות במדינה היהודית, כיצד נוהגים במקומות הקדושים ומי ראוי להחזיק בתפקידים ובתקציבים של פעילות דתית, מתקשה, באופן טבעי, להכיר בשינוי שמתחולל ופועל בכל הגזרות האפשריות על מנת להפוך את ההכרעה: המפלגות החרדיות איימו בשבוע שעבר בהפלת הממשלה אם לא תושב הגזירה לאחור, והשבוע חתמו על מכתב חריף קבוצה של רבנים ספרדים בכירים. במכתב עוסקים הרבנים, בין השאר, בנושא המקום וקדושת המקום:
"הכותל המערבי שריד בית מקדשנו, שלא זזה ממנו שכינה לעולם, ולא זזו ישראל מלהתפלל משם: ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים, וגם בכל מקומות גלויותנו, הבטנו בציור הכותל ונפשנו הומיה בציפיותיה לישועת ישראל, ואין שום צד היתר למוסרו לביזיון ולשמצה, בידי אלה המתימרים להתפלל ומתנהגים בפריצות ובליצנות, שזה חילול הקדש והמקדש, ורמיסת קדושת מסורת ישראל לדורותיהם, בעזות ובאכזריות… ואין זה פחות חמור, מאשר היו נותנים אותו לחברת הריסה, שתפזר את אבניו קדמה וימה, ולערות ולהרוס עד היסוד בו, רחמנא לצלן…. ועוד נעשה בזה דבר חמור ביותר, שמחשיבים אותם "למאן דאמר" בענין קדוש, כשכל מעשיהם הם היפך גמור מקדושה ומתורה…".
לדידם של רבני המכתב הכותל המערבי הוא מקום קדוש, ומתן פתח לפרקטיקה דתית שאינה לרוחם מפֵרה את קדושת המקום ומחללת אותו. אם הייתי נכנסת לעימות ישיר עם נציגי הרבנים, הייתי מבקשת לברר איתם את מושג 'קדושת המקום' ולבחון איתם את האפשרות כי הויכוח המביך שמתחולל סביב הכותל מהווה חילול הקודש בפני עצמו והוא אולי חמור יותר מאשר נשים בכיפות וטליתות.
אבל למעשה, כפי שראינו את נזילות קדושת המקום במקרה של המשכן, אני מאמינה שבתוך תוכם לא על קדושת המקום נלחמים אותם רבנים, כפי שראשי הזרמים הליברליים אינם נלחמים על זכותם לתפילה בכותל בהיותו מקום קדוש. המאבק על הכותל הוא סמל, בדיוק כשם שהיה הכותל סמל לכמיהה לציון במשך אלפיים שנות גלות, כעת הוא סמל של המאבק על העמדה של 'בעלי הבית'. שני הצדדים נאבקים על מקום; לא על מקום פיזי, אלא על מקום מרכזי סביב שולחן ההחלטות בנוגע לזכות לממש את אמונותיהם הדתיות ולוודא כי הצד השני מקבל ומאמץ את עמדותיהם.
מכמיר לב לקרוא בפרשה כיצד משה, שהיה אמון על בניית המשכן וכליו, הכנת בגדי הכהנים, משיחתם לתפקיד והעברת כל הוראות הפולחן מאלוהים לכהנים, נאלץ לוותר על מקומו, לצאת מן המשכן ולתת לאהרון אחיו ולכהנים לנהל את עבודת המשכן מבלי שהוא מורשה להתערב בה: "וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות, מ). ויתור על עמדת בעל הבית הוא ויתור קשה; במקרה של הכותל והסוגיות הנוספות שעל הפרק אין כמובן ציפיה מהמנהיגות הארותודוכסית, כמו ממשה, 'להעביר את המפתחות' ולוותר על מקומם באופן גורף, אלא כאן נדרשת מהם שותפות: ויתור על הבלעדיות ופינוי מקום לגורמים נוספים שמעוניינים לממש את זכויותיהם. משה עובר את השינוי שמתבקש ממנו כיון שקדושת המקום חשובה לו. מי יתן ודאגה לקדושת המקום תסייע לכל הצדדים להפנים כי שותפות ואחווה היא האופן הנכון לשמר אותה ואילו המאבק המביך והמיותר שמסרב לשכוח הוא חילול מאין כמותו.
שבת שלום!
