פרשת שמיני: איזה אלוהים מתנגד ליוזמה אישית והתלהבות דתית?

מאת: טובה בירנבאום

הפעם הראשונה בה עליתי לתורה וקראתי בפרשה נחרתה בזכרוני כחוויה עוצמתית שחותמה נשאר ויישאר עימי לאורך שנים. כמו הרבה ישראלים בני דורי, זכיתי לחוויה הזו במחנה קיץ קונסרבטיבי בארצות הברית, ששינה את עולמי; כאישה צעירה שחוויית בית הכנסת שלה עד אז הייתה תמיד מאחורי מחיצה, ראיתי בזכות לעמוד בפני כל הקהל, לחוש באצבעותי את הקלף המחוספס ולסלסל בקולי- כהתעלות דתית אמיתית. מספר ימים לאחר מכן, כשהנחתי תפילין לראשונה בחיי, חשתי שעולם שלם חדש נפתח בפני, עולם של טקסים דתיים שהיכרתי אמנם מצוין, אבל כאמור, רק כצופה מבחוץ. אני, שטקסים באופן כללי הם אהבה גדולה בחיי, זכיתי לחווייה דתית טוטאלית המקיפה את הגוף ואת הנפש ומחברת אותי אל זהותי ושורשיי במובנים חדשים ומרגשים.

יש מי שיתבונן בתיאור הסנטימנטלי שלעיל ויגיב בנחרת בוז: הרי מטרתו של הטקס הדתי אינה לעבור חוויה אישית מרגשת אלא לעבוד את אלוהים ולקיים את מצוותו. מי שמתנגד, למשל למלחמתן של נשות הכותל על זכותן לקיים טקסים דתיים מלאים על כל מרכיביהם בכותל המערבי, או מתנגד למהפכה הפמיניסטית-אורתודוכסית שמציבה את הנשים לראשונה במרחבים שעד כה היו שמורים לגברים בלבד כגון פסיקת הלכה, ניהול טקסים ועוד, יטען כי אין בכך חתירה לעבודת השם אמיתית אלא עבודת עצמי- רצון לחווייה אישית שאינה כנה ואינה מכוונת למטרה הנכונה.

הסיפור הטרגי של פרשת שמיני עשוי לתת תמיכה לגישה הזאת: הפרשה מתארת את היום השמיני לחנוכת המשכן; ההתרגשות בשיאה, הקרבנות מוקרבים לראשונה ואהרון ובניו מבצעים את הטקסים לעיני העם שנופל על פניו מיראה. ואז, בשיאה של השמחה קורה דבר לא צפוי וטראגי מאין כמוהו:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָֹה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָֹה" (ויקרא י).

שני בני אהרון מבצעים אקט ריטואלי שלא צוּווּ בו ומוצאים את מותם בו במקום; הדרמטיות של האירוע, שנובעת מן הפער הבלתי נסבל בין שמחת חנוכת המשכן לבין מות הבנים, הניעה את הפרשנים לאורך הדורות לנסות ולמצוא את הסיבה לחומרה הקיצונית של העונש ולקלקול השמחה הגדולה. קשה להבין מתוך הפשט מהי בדיוק 'אש זרה'; נראה על פניו כי היה על בני אהרון לתת מקום לאש הפלאית שירדה מלמעלה, כפי שמתואר קודם- "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט), ולא להוסיף אש משלהם; אך עוצמת העונש והדרמטיות בה הוא התבצע גרמה לפרשנים לחפש אשמה גדולה יותר במעשיהם: יש מי שהאשימו את בני אהרון בשכרות, יש שהאשימו אותם בהקרבת קטורת בקודש הקודשים- מקום אליו לא הורשו להיכנס, ועוד ועוד השערות והצעות.

הנצי"ב מוולוז'ין, מחשובי רבני מזרח אירופה במאה ה19, מאשים את נדב ואביהוא בתלהבות יתרה שאינה במקומה: "שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאף על גב דאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה" (העמק דבר, ויקרא י'). הנצי"ב, נפתלי צבי יהודה ברלין, שעמד בראש ישיבת וולוז'ין הליטאית הרציונלית, רומז בדבריו על התנגדותו לגישה החסידית, שקידשה את הרוחניות, החווייה האישית והדבקות הרגשית בעבודת השם. לדידו, עבודת השם אמיתית אין תפקידה לשרת את הרגש האישי ואל לה לפעול מתוך דחף פנימי ספונטני, אלא עליה להיות מכוונת כולה לקיים את רצון השם.

כצפוי, גם פרופ' ישעיהו ליבוביץ, בן זמננו, חשב כך: "עבודת ה' שהאדם נדחף אליה מתוך הבנתו והרגשתו, מתגלגלת והופכת במהותה לעבודת אלילים, שהרי למעשה אדם זה כאמור מתכוון לספק את עצמו". עבור ליבוביץ, חווייה דתית משמעותית שמכוונת לספק צורך אישי שקולה כנגד עבודת אלילים ועל כן עונשם של נדב ואביהוא היה חמור כל כך.

אלוהים בסיפור של נדב ואביהו, ע"פ הקריאה הזו, מבקש מילוי טוטאלי אחר ההוראות ומתנגד ליוזמה אישית, חדשנות והתלהבות. לעומת האלוהים הזה, יש גם אלוהימים אחרים במקרא, בתלמוד ובמחשבה היהודית לאורך הדורות, ויש גם מי שעבורו אלוהים מפנה מקום ואינו משחק תפקיד כלל במערך השיקולים כשזה מגיע לחווייה אישית תרבותית.

כחילונית, התרבות היהודית עצמה היא עבורי סוג של אלוהים, או לפחות סוג של קדושה, והאלוהים הזה מתגלם בחדשנות, התלהבות והשקעה רגשית. אלוהים בסיפור נדב ואביהוא הוא אלוהים אכזרי וקר ולכן מאתגר את החשיבה ומאלץ אותנו להשלים עם החלקים הפחות קלים לעיכול בתרבות שלנו. המורכבות הזו מאתגרת ומחייבת אותנו להפנים את רב גוניותה של התרבות היהודית ואת העובדה כי גישות מנוגדות מאוד יכולות לדור בה בכפיפה אחת.

סיפורם של בני אהרון האומללים שיצאו מגדרם וחוו חווייה דתית עוצמתית בטקס חנוכת המשכן עשוי להוות הוכחה לצורך בכניעות ושמירה על סד נוקשה של כללים, אך יכול גם לבַכות את מר גורלם ולהעריץ אותם על הטוטאליות והמסירות בה חוו את אותו טקס מרגש. נדב ואביהוא אהבו מאוד את אלוהים, אולי יותר מידי, אבל אלוהים שלי היה מקבל את האש שלהם באהבה ולא מקלקל את החגיגה. אבל, כפי שאמרנו, כל אחד והאלוהים שלו.

שבת שלום!